לקחתי מכאן חופש קצר בשבוע האחרון, בגלל כל מיני דברים שעשו לי נאחס והעדפתי להסתגר בתוך עצמי 
התגובות לטור שלי בנושא אימוץ ערערו אותי לחלוטין. נכון - לא ציפיתי שכולם יגיבו בחיוב ונכון - לא כולם חייבים להחזיק בדיעה כמו שלי, אבל לא התכוננתי לקבל כזה בוקס בבטן. כבר שנה שאנו נאבקים כדי לאמץ או לקבל אישור לפונדקאות, ובמהלך השנה הזו נתקלתי אך ורק בתגובות אוהדות של הסביבה - חברים, משפחה, אתם.. אז מאיפה הגיעו כל המגיבים?
והעניין הוא שחלק מהתגובות השליליות הגיעו מאנשים שעל פניו נשמעו אינטליגנטיים, ולא מגיבים סדרתיים של וואי נט, שלמדנו להכיר במרוצת השנים. אז אולי הם צודקים?
התחלתי לשאול את עצמי שאלות והטלתי ספק ב"מסוגלות ההורית" שלי.
לאט לאט יצאתי מזה והבנתי שהרוב נעוץ במה שאני יודעת שקיים, במה שאני מנסה להילחם בו - הבורות, הפחד, חוסר המודעות לגבי כל מה שקשור לאנשים עם מגבלה. ובארץ שלנו - גם לכל מה שקשור לזכויות אדם. כל-כך הרבה אנשים עם ראייה מצומצמת.. חבל ועצוב.
ההרגשה שאולי בעצם עשיתי משהו טוב, פתחתי דיאלוג, התגברה אחרי שפגשתי בסוף השבוע מספר לקויי שמיעה, שניגשו אליי, הודו לי על הטור, והביעו את כעסם על הרשויות. אחת מהם היא אישה חירשת, אמא נהדרת לשניים.
אני לא יודעת מה יהיה בטורים הבאים ואם הם בכלל יהיו - לקחתי את התגובות כל כך קשה, ואני קצת חוששת שהמקרה יחזור על עצמו.
זה המקום להודות לכל מי שכתב תגובה תומכת. אין כמוכם 
דבר נוסף שהכביד עליי השבוע, ושעדיין יושב לי כמו גוש בגרון, זו פרשת "נוטרה נאגטס".
זה רק עניין של מזל שסוניה אוכלת אוכל אחר. מזל ותו לא. כשאני מסתכלת עליה וחושבת איך הייתי מרגישה אם האוכל שאני נותנת לה היה רעל, אם היצור הזה שכל כך מאמין בי וסומך עליי היה מת בגללי. חושבת, מדמיינת ולא יודעת את נפשי מרוב כעס ועצב ובהלה.
האהבה חסרת התנאים של כלבים לבעליהם זה משהו ששמעתי עליו, אבל לא הייתי מוכנה לעוצמה שלו עד שאימצנו את סוניה, לפני שנתיים.
כשעברתי להתנייד בכסא גלגלים אחרי הניתוח, היא ליקקה את הרגליים שלי ביסודיות כל ערב, בנסיון לרפא אותי. במשך שנה וחצי - מדי ערב זכיתי לליקוקים יסודיים של הרגליים. כשהתחלתי להתאמן עם איציק על הליכה בבית, בלי הליכון וקביים, היא כל כך שמחה, וקפצה עלינו בהתלהבות.
הכנסנו למשפחה יצורה מדהימה, בעלת נפש טהורה, שלא מבקשת כמעט כלום (חוץ מאוכל. והרבה) ונותנת כל כך הרבה.
בתוך כל המחשבות האלו אני מוצאת עצמי קוראת את התגובות בוואי נט בהקשר של הפרשה. קוראת ונגעלת. אנשים חסרי לב ואנושיות שקוראים לכל יתר המגיבים לדאוג קודם לבני אדם, כי אלו רק כלבים, אפשר ללכת לחנות ולקנות כלב חדש אם הישן מת.
אם אני אוהבת ודואגת לבעלי חיים זה בהכרח מפחית מהאהבה והדאגה שלי לבני אדם? יש גבול לחמלה שאדם יכול לחוש? שוב התחלנו עם משחקי סכום אפס? זה מרתיח.
אני יכולה להבטיח לכם שאוהבי החיות - הסבירות שהם דואגים לבני אדם גדולה הרבה יותר משל אלו שלא. זה עניין של אנושיות. למה הדבר דומה? לאנשים שמטיחים בנו מדי אסון בינלאומי ש"עניי ביתך קודמים", כאשר האנשים הללו לא עוזרים ותורמים גם לעניי ביתם.
אני מאחלת לכל הכלבים בבתי החולים שיחלימו במהרה ומקווה שימצו את הדין עם חברת כצט.
ביום שישי התקיים אירוע שירת האדם בפעם השישית. למי שלא מכיר/יודע - מדובר באירוע שירה בציבור של לקויי שמיעה ושומעים, פרי יוזמתו של אפי לנדאו הנהדר, לשעבר עיתונאי בגלובס, בשיתוף עם "בקול".
כל שנה האירוע גדל יותר ויותר. בשנה הראשונה קיימנו אותו במרכז סוזן דלל, כאשר השורות האחרונות היו ריקות. לאחר מכן עברנו לאולם גדול יותר, בשכונת התקווה. בשלוש השנים האחרונות האירוע מתקיים בתיאטרון הקאמרי החדש, אך גם זה כבר לא מספיק. הכרטיסים השנה אזלו חודש לפני המועד.
כולם אוהבים לשיר, יש בכך משהו מרומם, ובטח ובטח לשיר עם כל החברים, בקולי קולות. אלא שללקויי שמיעה זה מביך, כי הם (אנחנו) מזייפים, תוצר לוואי של העובדה שאיננו יכולים לשמוע את עצמנו.
ואז מגיע אותו אדם - אפי - שאומר לנו - כן, אתם יכולים לשיר. ועוד בפומבי. ועוד יחד עם אנשים שומעים!
מ-ה-פ-ך!
האירוע כל כך מרגש ומשמח ומעניק השראה, אז מה הפלא שכל שנה מספר המתנדבים גדל ומספר האורחים בקהל גדל?
המסר הזה - לא לפחד, לא להתבייש במי שאתם ובמה שאתם - הוא כל כך קריטי, ולא רק ללקויי השמיעה. אישית, אני מקבלת מהאירוע הזה כל שנה זריקה של בטחון עצמי ושל אהבת החיים ואהבת בני אדם.
והנצחון הקטן שלי - באירוע של שנה שעברה הבטחתי שלשירת האדם 2006 אגיע ללא כסא גלגלים. קיימתי.
לאחרונה אני שומעת כל מיני בחורות שמתלוננות על התכנית "הדוגמניות", בטענה שהיא מעבירה מסרים הרסניים לנשים, לילדות. העניין הוא שאני מסכימה, ולכן חתמתי על כל עצומה שיש הקוראת להפסיק את שידור התכנית הנחותה הזו. מה שמפליא אותי הוא שאותן בחורות בדיוק גם צופות בתכנית. מה הפשר של הדיסוננס הקוגניטיבי הזה?
השבוע נכחתי בדיון על התופעה המדהימה, פרו-אנה, ש-ELN הביא לתשומת לבי. כל המשתתפות הביעו תרעומת, ואני תהיתי איך קורה שמצד אחד מביעים גועל ותרעומת, אבל מצד שני צופים בתכניות שמקדשות את הרזון החולני. בעיניי זו ראייה מצומצמת מאד של החיים, של תופעות, או שאולי העדפת ההנאה הרגעית והנוחות שלך על פני טובת החברה והעתיד שלה. או שאולי אנשים לא מאמינים שיש ביכולתם לשנות, ופשוט מקבלים דברים, תופעות, כפי שהם? יש לנו אחריות לחברה שאנו חיים בה ושאנו מורישים לילדנו, לא? אין לי שמץ...
אני רוצה להמליץ על הבלוג הזה. לכו תקראו קצת.. אני השכלתי.
ולבסוף - ציפור קטנה לחשה לי שהוא חוזר ב-12.3! YAY
התמונה באדיבות ג'יין יקירתי ומזגנית
תוספת עריכה: כאן יש כתבה מצולמת על שירת האדם!! איזו גאווה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
