לאחרונה נושא הכפייה וההתעללות המינית צץ כמעט בכל מקום, הן בסביבתי הקרובה והן הרחוקה, ואני בהחלט מקווה שזהו סימן לכך שהדברים, כפי שהם כעת, יתחילו להשתנות.
כבר סיכמנו שזה בלוג אופטימי, לא?
אמנם תמיד היה לי חשוב להיות מעורבת וללכת להפגנות ולעצרות, אך הנושא הזה הפך לחשוב עבורי הרבה יותר כשהמציאות האיומה טפחה על פניי.
להתוודע למקרים אינדיבידואלים כמו של אנת'יאה וסקינלס הנערצות, מדהימות ואמיצות, ולקרוא מדי יום את המקרים הקשים בבלוג של any, כנראה כן משפיע יותר מאשר הסטטיסטיקות והשמות נטולי הפנים בעיתון.
אנת'יאה עברה לפני כארבעה חודשים אונס קבוצתי. אלוהים לבדה יודעת מאין היא שואבת את כל תעצומות הנפש שלה.
היא כתבה מכתב לחברת הכנסת, שלי יחימוביץ', וקיבלה תשובה.
זהו בהחלט אחד הדברים היותר מצמררים וכואבים שקראתי בחיי.
אני ממליצה לכולם לקרוא, ובעיקר לך, כן, את, שהתווכחת איתי וטענת שאין מה לעשות, גברים חזקים יותר מנשים, ולכן ברור שתמיד נצטרך לנקוט משנה זהירות כשאנחנו הולכות ברחוב. הוספת ושאלת מה הקשר לפמיניזם..
אנת'יאה מתייחסת במכתבה להצעת החוק החדשה למניעת כפיה מינית, שהונחה לאחרונה בפעם נוספת על שולחן הכנסת על-ידי זהבה גלאון.
אני מודה לרינת היקרה, שהפנתה את תשומת לבי לדברים שכתבה אורית קמיר על הצעת חוק זו. המדובר בדברים חשובים לאין ערוך ועל כן לא אסתפק בלינקוק.
כך כותבת קמיר -
חוק לבדו אינו משנה מציאות. כשלעצמו, אין בידו לשנות ערכים, נורמות, אוירה ולבבות. אבל חוק יכול לסייע: הוא יכול לשקף הלך רוח, להוות עילה לשיח ציבורי בסוגיה כלשהי, למנף החלטה קולקטיבית, ולבסוף לבטא עמדה ערכית ונורמטיבית המאירה את הדרך בכוון חדש.
כך עשה, בסוף שנות התשעים, החוק למניעת הטרדה מינית בתחום ההטרדה המינית. כך מבקש לעשות, בתחום האונס, האלימות המינית והכפיה המינית החוק למניעת כפיה מינית, שהוא כיום בבחינת הצעת חוק (שהוגשה בכנסת הקודמת על ידי חברת הכנסת אתי לבני, ובכנסת הנוכחית על ידי חברת הכנסת זהבה גלאון. הצעת החוק נתמכת על ידי שדולת הנשים בישראל והמרכז הישראלי לכבוד האדם).
קשה לא לחוש שהחברה הישראלית מצויה במבוכה עמוקה, שלא לומר במשבר של ממש, בכל הקשור ברצוי, המותר, הבסדר והאסור ביחסים המיניים, הגופניים, האינטימיים והאנושיים. בעיני רבים, זהו פן אחד של משבר ערכי רחב, המקיף את כל תחומי חיינו. בהקשר המיני, הגופני, האינטימי והאנושי, משבר ערכי זה מקבל ביטויים של אונס, כפיה עצמית על הזולת, ניצול של חולשה או חוסר יכולת לסרב, אדישות, חוסר סולידריות, חוסר אמפתיה לזולת, קהות ואטימות המגיעים עד כדי דה-הומניזציה.
ביטויו הספציפיים הם מעשי האונס הקבוצתיים הרבים, השימוש ב"סם האונס" ובמשקאות משכרים לשם יצירת חולשה וניצולה, עמידה מנגד כשאדם מנוצל מינית ונפגע, ו"סתם" סקס בשירותי מועדונים בלי לבדוק אם הצד השני מעוניין, או נמצא בהכרה.
חוק העונשין נועד לקבוע נורמות חברתיות ברורות, מוכרות, מקובלות על כלל הציבור, ולשמש אמת מידה, מצפן ערכי, תמרור אזהרה ומראה המשקפת לחברה את ערכיה. ואולם בתחום ההתנהגות המינית, הגופנית, האינטימית והאנושית, חוק העונשין הישראלי אינו ממלא תפקיד זה, וזאת דווקא בשעה שזהו תפקיד נחוץ ודחוף. חוק העונשין הוא עיבוד עברי מתוקן ומוטלא של החוק האנגלי, בן מאות רבות של שנים. אם בכלל, הוא משקף ערכים ארכאיים שאבד עליהם הכלח.
בעולם המסורתי, מגעים גופניים ומיניים נתפסו כחלק מקשר הנישואין. כל מגע מחוץ לנישואין (לרבות כל מגע בין שני אנשים בני אותו מין) נתפס כפסול ואסור. הסכמה, רצון וכבוד הדדי היו חשובים הרבה פחות מן השאלה האם המגע התקיים במסגרת קשר נישואין חוקי ולכן "מוסרי". מגעים מיניים מחוץ לקשר הנישואין נתפסו כ"מחללים" את "תומתה" של האישה, ולכן כפוגעים בהדרת-כבודו (honor) של אביה ו/או "בעלה". עולם ערכים זה רלבנטי עדיין לחלקים בחברה הישראלית, אך הוא זר לחלוטין למרבית האוכלוסיה.
ואולם, חוק העונשין כשל מלהגדיר מהם הערכים הרלבנטיים לתחום זה, ומהן הנורמות ההתנהגותיות הנגזרות מערכים אלה. על אלה מן ההכרח לקיים שיח ציבורי מעמיק ומקיף, שיסתיים בחקיקה עדכנית, רלבנטית. חקיקה זו צריכה לשקף את ערכי החברה ואת הנורמות הנגזרות מהם בתחום זה, ולהוות הנחיה ברורה לכל אדם בחברה מה מותר, מה אסור, ומדוע. הצעת החוק למניעת כפיה מינית נועדה לשמש בסיס לשיח ציבורי זה, ולחקיקה הנחוצה. הצעת החוק למניעת כפיה מינית פותחת בהכרזה הערכית הברורה כי מטרת החוק היא "לאסור כפיה מינית כדי להגן על כבודו של אדם, על חירותו ועל פרטיותו, וכדי לקדם שוויון בין המינים". הכרזה זו מבהירה כי כפיה מינית היא התנהגות הפוגעת בכבודו הסגולי של האדם (dignity), ובתוך כך גם בחירותו, בפרטיותו, ובדרך כלל – במעמדן של נשים בחברה כאזרחיות שוות זכויות והגנות. הערך הרלבנטי הוא, אם כן, בראש ובראשונה הערך אותו קבעה לעצמה החברה הישראלית כערך היסוד ממנו נגזרות זכויות האדם בישראל : כבודו הסגולי של האדם. כפיה מינית פוגעת בערך זה ועל כן היא שלילית, אסורה ומגונה.
החוק אינו מצטמצם למקרים הקיצוניים של אלימות מינית (פיזית או נפשית) או של תקיפה מינית, אלא הוא חל על כל מצב של כפיה מינית של אדם אחד על אדם אחר. לא רק אלימות או תקיפה פוגעים בכבודו הסגולי של האדם – כל כפיה מינית פוגעת אף היא, גם אם לא נתלוותה לה תקיפה אלימה (במשמעותן הרגילה של מילים אלה).
על פי הצעת החוק, מעשים שכיום מוגדרים בחוק העונשין כ"מעשים מגונים" (ביטוי ארכאי, סתום ונטול יכולת לכוון התנהגות), הם פסולים ואסורים כאשר הם בבחינת כפיה מינית, שכן אז הם פוגעים בכבודו הסגולי של האדם. בהמשך מגדירה הצעת החוק מהי כפיה מינית (שהיא התנהגות פסולה ואסורה הפוגעת בכבוד האדם הסגולי): "כפייה מינית היא שימוש בגופה של אישה או בנוכחותה לשם סיפוק מיני של המבצע או אדם אחר, או תוך ביזוי והשפלה מיניים של האישה, בין שנעשה שימוש בכוח ובין שלא, ואם התקיים אחד מאלה: (1) האשה לא הביעה הסכמה חופשית לשימוש המיני בנוכחותה או בגופה; (2) לא מלאו לאשה 14 שנים בשעת המעשה; (3) האישה חסרת ישע, או שהיא שרויה בעילפון, שכרות, סימום, חוסר הכרה, או כל מצב גופני, שכלי או נפשי שאינו מאפשר מודעות מלאה לשימוש המיני המבוצע בה או בנוכחותה, או הבעת הסכמה חופשית." (כל מקום בו כתוב בחוק המוצע "אישה" – הכוונה גם לגבר. בדרך כלל המצב הלשוני הוא הפוך, אך בהקשר של אונס יש מקום להתייחס לעובדה כי מרבית הנאנסות הן נשים. עם זאת, מובן שיש להגן על גברים ממש כמו על נשים, ולכן "אישה" – לרבות איש).
הנקיטה בביטוי הקשה "שימוש בגופה של אישה או בנוכחותה" נועד להבהיר כי החוק מבחין ומבדיל באופן קטגורי בין מגע גופני ו/או מיני ו/או אינטימי הדדי, שהוא אנושי, מותר ואף רצוי, ובין "שימוש" מיני באדם אחר, שהוא בהכרח ניצול של אדם כזה כחפץ לצרכיו של המשתמש, ודה-הומניזציה שלו. כאשר אדם אחד משתמש באדם אחר מינית, והאחר לא נתן את הסכמתו לשימוש זה – זוהי כפיה מינית פסולה אסורה. החוק קובע כי "הסכמה" חייבת להיות חופשית, מודעת וולונטרית של האישה לשימוש המיני שנעשה בה. (ביתר פירוט: כאשר אישה משתתפת באופן חופשי במגע מיני הדדי, החוק כלל אינו חל, כי המעשה אינו נופל בגדרו. זהו מעשה שהחוק הפלילי אינו צריך להתקרב אליו.
לעומת זאת, כאשר אדם משתמש באישה מינית, מעשהו הופך לכפיה מינית אם היא אינה מסכימה לכך באופן חופשי, מודע וולונטרי. מדוע לאפשר לאישה להסכים לשימוש מיני בה? שכן בחברה חופשית אישה רשאית להסכים שאחר ישתמש בגופה לצרכיו המיניים. אם הסכימה באופן חופשי, מודע וולונטרי לשימוש כזה, אין השימוש המיני מהווה עבירה פלילית). עוד מתייחס החוק המוצע למצבו הנפשי של הנאשם. החוק המוצע קובעי כי: "נאשם על פי חוק זה לא יוכל להתגונן בטענה כי האמין שהאשה הביעה הסכמה חופשית לפעילות המינית הנדונה, אם אמונתו של הנאשם צמחה: (1) מתוך כך שהנאשם הכניס את עצמו למצב של טשטוש חושים, למשל עקב צריכת סמים או אלכוהול, או (2) הנאשם לא נקט צעדים סבירים, בנסיבות כפי שהיו ידועות לו בעת ההתרחשות הנדונה, לוודא שהאשה אכן הביעה הסכמה חופשית." החוק קובע כי כפיה מינית המכילה חדירה לגופו של האדם הנכפה – היא אונס.
החוק קובע כפיה מינית ואונס כעבירות פליליות, וגם כעוולה אזרחית, שהנפגעת יכולה לתבוע בגינם דמי נזיקין. האפיק הנזיקי חשוב מאוד, שכן הוא מאפשר לנשים לבחור אם לפנות למשטרה, או להתמודד עם הפגיעה בהן בכלים משפטיים חילופיים, שאינם מחייבים עירוב רשויות מדינה. (כיום, מהלך כזה אינו מפורש בחוק, ולכן הוא קשה, מסובך, מרתיע, ולא בשימוש).
מובן שאלה רק נקודות עיקריות מהצעת החוק, המכילה סעיפים נוספים רבים. ההצעה מופיעה באתר הכנסת.
בעת האחרונה מתרחשת בעולם הוירטואלי בישראל מהפכה שקטה אך רועמת: נפגעות אונס, קורבנות ושורדות, משתמשות בבלוגים כדי לשתף את הציבור בחוויותיהן. מעשה אמיץ ומרגש זה מכה שורש בלבבות רבים ומעורר אדווה, שצריכה להפוך לגל גדול.
הצעת החוק למניעת כפיה מינית צריכה לצאת מאתר הכנסת ולהכנס לסלונים, לשיחות, וללבבות. יתכן שהאינטרנט בכלל והבלוגים בפרט הם המקום בו צריך שיח ציבורי זה להתחיל.
אני מזמינה את בעלות ובעלי הבלוגים לעשות מעשה, להקים פורומים ולפתוח בשיח שיוביל למהלך חקיקתי רחב, שיהיה בעל השלכות נורמטיביות, אנושיות ומעשיות מאוד בחיי כולנו. כמובן, גם שאר החברים והחברות בחברה הישראלית מוזמנים אף הם.
ולטלי, שעברה איתי את מרבית התלאות בחיי ונשארה חברה נאמנה גם אחרי 18 שנה - מזל טוב לך. מי ייתן והשנה תמצאי את כל מה שאת מחפשת ושיהיה לך רק טוב, כפי שמגיע לך. אני אוהבת אותך מאד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
