סטודנטית חופשיה

ראיתי את הסרט ביום שבת, בפסטיבל הסרטים בחיפה, והוא השאיר עלי רושם די חזק. זו הפעם הראשונה - והאחרונה, אני מקווה - שאני רואה סרט לפני שאני קוראת את הספר.

בכל אופן, הסרט מצוין, מומלץ בפה מלא, ונאמר לי שהספר עוד יותר טוב.

הזדהיתי קלות. נחמד לדעת שבנוסף לי יש עוד 300 מיליון אמריקאים מטופלי פרוזאק, הלא כן?

לפני פחות משנה התחלתי בתקופה די נוראית של דיכאון. לא מהסוג של "אוי, עצוב לי". גרוע יותר. דיכאון שבו התחושה היחידה שאני חשה היא ריקנות. פשוט ריקנות. זה נורא. כמו ואקום, שהולך ומתפשט מבפנים, ומאיים לבלוע אותי. ותוך כדי, חזרה לאקס, בפעם האחרונה, לימודים, שותפים עוינים בדירה, הורים שלא גילו עניין.

למה זה התחיל? אני לא יודעת. פשוט, לאט לאט, דברים הפסיקו לעניין אותי, הלימודים, אנשים מסביבי, ספורט, נגינה. פשוט כלום.

האקס טוען שהוא תמך בי כשהייתי על הקרשים. אני לא יודעת. אני חושבת שיש לו חלק מסוים במה שהיה מצבי אז. הוא אולי הרים אותי מהרצפה, אבל לא נתן לי להתרומם ממש. אולי הוא לא רצה שאני אעבור אותו?

בשלב מסוים התחילו החתכים. בפרק היד. היה חורף, שרוולים ארוכים והכל. ההורים שלי לא יודעים מזה עד היום. זה אף פעם לא היה רציני. יותר כמו כאב, מהסוג שגרמתי לעצמי כדי לא להרגיש כאב גרוע יותר, נפשי, ולו רק לזמן קצר.

בשלב מסוים הלכתי לבקש עזרה. כנראה שמצבי היה ממש ממש לא מזהיר, כי התחלתי לראות פסיכולוגית בתחנה ציבורית, שזמן ההמתנה שלה הוא בדר"כ שנה. אני חיכיתי כחודש וחצי, או פחות.

בערך אז הלכתי לפסיכיאטר, בקופ"ח. מה שזכור לי בעיקר, זו הפקידה האנטיפטית שם. מסוג הנשים, שאם מישהו חושב על לזרוק את עצמו מהגג, פגישה איתן תהיה גורם מניע בכיוון... מאז אני על הפרוזאק, והאמת? לא חשתי לאורך התקופה הזו בשינוי משמעותי. אולי זה היה הדרגתי עד כדי כך? לא יודעת.

ולאורך כל התקופה הזו, מי שלא חלקתי איתו, פשוט לא ידע. אנשים כמו שרון למשל, לא שמו לב. או שראו שאני קצת לא בסדר, שאלו, ופטרתי את זה בהינף יד. וכל כך רציתי שלמישהו יהיה אכפת. באמת אכפת. בלי תנאים. אז לאקס היה אכפת, אבל היו לו קפריזות משלו, והוא רצה ממני יותר משיכלתי לתת. נפשית, הייתי גמורה. ריקה. פשוט נטולת יכולת להעניק אהבה בצורה משמעותית. מאוחר יותר הוא הטיח בי את זה כ"שאיבת" האנרגיה שלו. ניצול. זה כאב לשמוע, אבל אי אפשר לומר שזה שקר מוחלט. הוא טען שהייתי איתו עד שלא נזקקתי לו יותר. לשמחתי, את זה אני יכולה להכחיש במצפון נקי. האהבה פשוט נגמרה. כמו שמש שכוסתה בחשרת עננים, כל כך עבים, שהאור כבר לא חודר דרכם.

קשה לי להצביע על מתי יצאתי מזה. או איך, אבל כיום גם לא כל כך אכפת לי. אני שמחה שיצאתי מזה. כל כך שמחה. ויצאתי מזה במצב סביר. בלי צלקות פיזיות, בלי אשפוזים. אני עדיין רואה פסיכולוגית, וטוב שכך. אולי אני אספר לה על הבלוג?

אולי זה היה תהליך של התחדשות, או משהו כזה. כי ממני הישנה נוצרה מישהי חזקה בהרבה. אז נכון, התהליך היה לא קל, בלשון המעטה, אבל הנה אני כאן. ואני נשארת.