| 8/2005
מאיפה אתחיל והיכן אסיים?
מאיפה אתחיל בכלל?
אתמול עשיתי בדיקת דם, חור ביד. אתמול שרט אותי הכתום הגדול, היום טטנוס לשריר. הברך כואבת כבר שבועות כשאני עולה מדרגות. כל צד שמאל שלי דואב, ממש כמו התקף לב, רק ממוקד.
ממזר הטטנוס הזה. בהתחלה היה בסדר, נקודה אדומה קטנה ולא מזיקה, חשבתי לעצמי אם לא הפרזתי בחשש שלי (כמעט לייבב בחדר האחות זה לא מוגזם, נכון?) מהחיסון. מכזה דבר אי אפשר לישון בטירונות? עכשיו, בכל אופן, אני לא יכולה להרחיק את היד מהגוף ליותר מכמה סנטימטרים, או לעשות עם היד פעילות מועילה זו או אחרת, חוץ מהקלדה. לפחות זה, כי להקליד ביד אחת היה פוגע לי במוח, ורק זה חסר לי עכשיו.
יש רצון ללכת לרקוד היום. לא במועדון טוב, חלילה, בחורבה החיפאית. זה לא כזה נורא כשאני לא נוהגת, כי אז אפשר לשתות. פעם גיליתי, שכששותים מספיק, אפילו המוזיקה באולם האלטרנטיבי שלהם נהיית סבילה. אני רוקדת לצלילי מוזיקה פנימית בכל מקרה.
אולם אלטרנטיבי עלק. כמו בכל מועדון גרוע שמכבד את עצמו, יש רחבה אחת ששמה שירים בעלי מורכבות מוזיקלית קצת יותר רצינית מביטים חוזרים ונשנים, ומשינה. בכל מועדון כזה צריך לשים שירים של משינה. אני לא יודעת למה. משינה הם לא אלטרנטיבה. אולי אפשר לשמוע אותם, במקום לשמוע לחוד את מאדנס והפיקסיז, אבל אני חושבת שאעדיף לשמוע את מאדנס והפיקיסיז בו זמנית מאשר את משינה. לא שאני כל כך שונאת אותם, אבל בכל מועדון כזה, בחיי.
עד כאן הפוסט שרציתי לפרסם ביום חמישי. כשהתחלתי את השורה הבאה, שצונזרה מטעמי אותנטיות, דניאל דפק בדלת חדרי, ואני הזדרזתי ביותר לפתוח וורד, לעשות קופי פייסט, לסגור, לעטות חיוך על פרצופי ולפתוח את הדלת. מעניין אם הוא חושד במשהו.
השורה שהתחלתי ולא סיימתי לכתוב סיפרה על מאורע משמח שקרה ביום חמישי. שיטוטים באינטרנט גילו לי, שפתחו את הרוז קברט! זה מקום קטן ומגניב בחיפה, המקום בו הלכתי למסיבה הבריטית הראשונה שלי, להופעה של שי נובלמן היחידה שלי (בינתיים), ובו השתכרתי בפעם השנייה בחיי. אני מוכרחה לקפץ לשם בקרוב.
בסוף לא יצאנו. חשק לרקוד זה טוב ויפה, אבל היד כאבה להפליא, וחששתי שאם ערס מועדונים מצוי יקפץ עליי, אני עשויה לצאת משליטה.
לא יצאנו גם בשאר הסופשבוע, אבל היה די נחמד. היינו אצלו מיום שישי, פגשתי את סבא וסבתא שלו, שתי דודות, דוד אחד, וכמה בני דודים.
ביום שבת בערב ישבנו שנינו בסלון (ממוזג!), כל אחד קורא את ספרו שלו (הבאתי לו את מלכוד22, אני קראתי את ההארי פוטר הראשון באנגלית, בשעה טובה), ואני שכובה עליו. היה כיף. שקט.
למרות השקט, אני מוטרדת לאחרונה. חלומות משונים. באחד אני מאחרת לפסיכולוגית, קובעת שעה מאוחרת יותר, ומאחרת שוב. לאורך החלום הזה אני גמורה ממשהו, על סף הירדמות.
בחלום אחר, אני ושחר חוזרים. אחרי יומיים אני פתאום מבינה שלא שמעתי ממנו לאחרונה.
הלאה. דיברתי עם דניאל קצת יותר ברצינות. על מה הולך להיות מכאן, על המריבות שלנו, שהן קטנות ברובן ומטופשות. הדרך שלי לבחון אנשים ולמנוע מהם להתקרב. להתקרב זה כואב. הוא אמר שהוא לא ייתן לשום דבר להפריד בינינו, אפילו לא לי (לא בדיוק ככה, הוא אמר "אפילו לא ל<הכנס כינוי חיבה דביק פה>, אבל מספיק דביק פה גם בלי זה). קצת התרגשתי מזה, ומצד שני הרגשתי מעין אכזבה. הוא לא אמר שהוא אוהב אותי. מצד ראשון, אני לא יודעת מה הייתי עושה אם כן, כי אני לא אוהבת אותו, ולא יודעת מה יהיה איתי, איתנו, ובכלל. אז למה אני שואלת אותו? אני מחפשת לי מקום שקט ויציב להיאחז בו, אני מניחה.
ואסיים בהרהור. אני לא רואה שכתבתי עליו, אבל אני מהרהרת בו כבר זמן מה. יש קו ארצי לנפגעות תקיפה מינית. שקלתי להתקשר. לספר שגם אני נאנסתי, אם אפשר לקרוא לזה ככה. לא שאני יכולה להגיש תלונה או משהו, בחיים לא יאמינו לי. לא שיעזרו לי שם, כי זה טלפוני ואקראי, ולי יש פסיכולוגית, אבל להתקשר. להיות חלק מהסטטיסטיקה המחורבנת שקיימת בארץ. לספר שוב. אולי זה באמת הרצון שלי לספר שוב. הרי חלק גדול מההתגברות שלי עד כה נובעת מהחזרות שלי על הסיפור. על חלקו, לפחות. על החלקים האלו לא סיפרתי הרבה, לפחות לא בפירוט. זה לא נעים, לספר על זה. אני מצטיירת רע, כמישהי שלא יודעת – ולא ידעתי – לעמוד על שלה. וכדברי האמרה – מי שלא יודעת לעמוד על שלה, יושבת על שלו. כמה מגעיל ונכון. לא היה נזק פיזי, אבל אני חושבת שייקח עוד זמן לטפל בנזק הנפשי. העליתי את זה אצל הפסיכולוגית היום, בסוף הפגישה.
אני לא זוכרת הרבה. בעיקר נסיבות, לא אקטים. אני לא זוכרת איך היה. בטח לא היה מלהיב בכל מקרה.
אומרים שלנשים שנאנסו יש בעיות בזוגיות אחר כך. מתוך 12 גברים, עם אחד אני עדיין, ורק עם אחד נוסף אני ביחסים ידידותיים, והוא היה יזיז שלי, לא חבר. אולי היחס החופשי שלי למין הוא תולדה של זה? אני לא נרתעת ממין, כמו שקרה להרבה נשים אחרות. אני לא יודעת אם אני מפסידה משהו. זו בכל זאת הנאה גופנית, בדרך כלל. זה עוד משהו לחשוב עליו.
אז מה הנזק? מערכת הערכים שלי דפוקה מיסודה. אני מרגישה לא נעים כשאני הולכת לישון ליד מישהו, אם לא בא לי לשכב איתו. לפעמים אני אומרת שלא בא לי, ו -תחזיקו- שואלת אם זה בסדר. ברור שזה בסדר. אצל כל אחד זה בסדר. אני לא מרגישה נעים כשאני במחזור, לא מספקת סקס, לא וגינלי לפחות. אני לא חייבת למצוץ, עכשיו, אני יודעת את זה, אבל לא מפנימה. אני מרגישה חובה. דניאל היה כל כך בסדר, או נורמלי, בעניין. הוא אפילו לא העלה את זה בלילה הראשון. אני העליתי את זה בשני. עכשיו אני חושבת האם זה היה למענו, או כי אני מרגישה חייבת?
ואולי אפשר לקשר את זה לחיבה שלי למאזו לייט (אני עדיין רצינית לגמרי, אבל זה בכל זאת נשמע כמו מרגרינה). אולי, אבל אין לי כוח לניתוח הזה. כוח נפשי לחטט בפנים ולשפוך את מה שיוצא החוצה. זה יישאר בפנים, לעת עתה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
