| 8/2005
על אמינותן של תלונות על אונס
אז למה לא להתלונן, בעצם? יש לי שתי סיבות טובות.
הראשונה היא, שאני מתעבת את המשטרה. את הטיפוסים שמחפשים דרך לתת דו"חות על עבירות לא מזיקות, להיטפל לאנשים שלא באמת מהווים סכנה לציבור, ולהימנע בכל יכולתם מפעולה אמיתית, שעשויה לסכן אותם מעט. מאחורי כל מילה שכתובה כאן, יש ניסיון מר שלי עם אותם טיפוסים, שהקריקטורה הסימפסונית עושה להם חסד.
השנייה היא, שלו הייתי חושבת להתלונן, הייתי סובלת מחוסר אמינות מדהים. המקרה שלי, לצערי, לא כולל בתוכו עבירה על חוק כתוב של המדינה הזו, או של כל מדינה אחרת. הוא כולל התעללות נפשית ארוכה, אבל זה לא מספיק.
בגיל 16 ומשהו, בעודי עם החבר הראשון שלי, הוא לחץ עליי לשכב איתו. אני רציתי לחכות עד גיל 18, כי קראתי שזה יותר בריא, להתחיל לקיים יחסים אחרי שהמערכת המינית מסיימת להתפתח, ואני גם ככה התפתחתי מאוחר. במקום להקשיב למה שהיה כתוב ב"מעריב לנוער", או לדבר עם ההורים שלי, אני נלחמתי קצת (החזקתי 8 חודשים), ונכנעתי. שכבתי איתו חודש וחצי בערך אחרי שהייתי בת 17. אני לא זוכרת את זה כחוויה יפה או רומנטית. זה היה בחדר שלו, על המיטה הנפתחת, ודי קצר. בלי נרות, בלי מוזיקה. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, אני מניחה, אבל בדיעבד, לא הייתי קוראת לזה אהבה. לא בדיוק חויוה לספר לדור הבא, הא? כמה זמן אחרי שהתחלנו לשכב, הוא ציין ש"כמה חבל שלא שכבנו קודם, הייתי יכול להתחיל עוד לפני גיל 17". שוב, בדיעבד, מגיעה לו סטירה על הפרצוף, עם כפפת ברזל, על המפגן הזה של חוסר רגישות.
אני לא זוכרת חוויות מדהימות מהסקס איתו. לא גמרתי. הוא לא הכאיב לי או משהו. נהפוך הוא, הוא היה אומר לי "אל תתאמצי, חמודה". מאוחר יותר זה הפך לבדיחה של רונן ושלי, אבל עד אז יש עוד המון זמן.
בכל הזמן הזה לא נהניתי. לא כמו שאני נהנית היום, בכל אופן. אני מניחה שהראייה שלי היתה כל כך מעוותת, שלא חשבתי שמשהו לא בסדר בעסק הזה. כשהייתי במחזור ולא שכבנו, הוא הכריח אותי למצוץ לו. לא הכריח כמו לתפוס את הראש ולהחזיק, אלא במובן הפסיכולוגי של המילה. כעסים, ריבים, לא לישון ביחד. יש הרבה מאוד שיטות, וכן, הייתי תלויה בו, במידה מסוימת. הוא גרם לי להתרחק מהחברים שהיו לי אז, ונהיה חלק גדול מדי מעולמי.
גם זה לא נראה לי מעוות. היום כן. היום אני מנסה שלא להרגיש שאני חייבת.
הדבר הראשון שנראה לי לא תקין הוא הדבר שאליו אני מתייחסת כאונס. אני אחסוך את המתח - לא, לא עשיתי כלום בעניין. שתקתי. עיוותתי את הראייה שלי עוד קצת.
הלכנו לישון אצלי בחדר. לא רציתי לשכב איתו כל כך, אני לא זוכרת למה. אני נרדמתי, ומתישהו התעוררתי מרעשים שלו. הוא התחיל להתלבש ולארוז חפצים שלו. מטושטשת משינה שאלתי אותו לאן הוא הולך. "הביתה", הוא השיב. הוא לא יכול לישון לידי ככה. הוא חרמן מדי. כשסיפרתי את זה כעבור שנים לאמא שלי, היא שאלה "אז הוא הלך?", ואני הרגשתי בושה נוראית לומר לה שלא, ששכבתי איתו. לא מתוך רצון, לא מתוך אהבה, אלא מתוך, אני אפילו לא יודעת אם לקרוא לזה פחד. כניעה אולי.
המאורע הזה חזר על עצמו עוד כמה פעמים, אבל אותן אני לא זוכרת בבהירות. גם את הסקס של הפעם הראשונה אני לא זוכרת בבהירות. הדחקה, אולי.
לא נפרדנו אז, גם לא קרוב לכך. בין אני של אז ועכשיו עומדות כמה שנים של סבל, תיעוב עצמי, ניסיונות התאבדות, דכאון קליני, ובידוד חברתי כמעט מושלם. מזל שאני שחקנית טובה, אחרת עוד היו עוזרים לי לצאת מזה קודם.
וזה סיפור האונס שלי, פחות או יותר. אין בו תאריכים, עדויות ממשיות, או עבירות על החוק. יש בו נזק נפשי אדיר וניצול. בבית משפט כלשהו, היו עושים ממני קציצות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
