סטודנטית חופשיה.nobody ever seems to remember, life is a game we play |
| 8/2005
נדודי שינה, לבטים והנאות קטנות
אתמול אחה"צ נסענו, הוריי ואני, לבקר את אחי ואחותי בדירה שלהם. בדירה של אחי, בעצם, שאחותי משתכנת בה כל עוד היא בצבא. הם גרים בשכונה שקטה למדי, בית יפה ודירה גדולה. הזמנו סושי לארוחת ערב, אכלנו להתפקע, ואז הוריי חזרו ואני נשארתי שם. היתה אתמול הופעה של רונן ואלון, ורציתי לראות אותם. ידעתי שקארין תבוא איתי, אבל אחי הצטרף גם, וזה היה מפתיע. הוא אפילו נשאר.
מתישהו באמצע ההופעה נכנסו שתי בנות שהכרתי באלטרנטיב, ידידות של שחר. בהתחלה הן עברו לידי ולא אמרו כלום, ואף אני טמנתי את ראשי בכוס הלף שלי, אבל כשהן ראו אותי הן היו די חביבות.
מאוחר יותר קארין ראתה גם את שחר. מה הוא עשה שם? הוא לא היה בהופעות קודמות של רונן, למרות שלא היו דמי כניסה, אז למה דווקא כשאני באה? הוא לא אמר שלום.
אני שוקלת להתנצל על המקרה ההוא באלטרנטיב. זה היה אכזרי.
ההופעה היתה טובה, היה כיף לראות את שניהם, וכיף משונה להיות בפאב עם אחי ואחותי. אני לא זוכרת מתי זה קרה לאחרונה.
חזרו לי נדודי השינה. הלכנו לישון בערך ב-1, וב-5 עוד הייתי ערה ומתוסכלת. אני לא יודעת מה לעשות לגבי זה. אני עייפה כרגע, אבל אני לא רוצה ללכת לישון עכשיו. אני אשתדל ללכת לישון בשעה סבירה, אולי אני ארדם בקלות.
את רעיון הפנייה למרכז התמיכה אני אדחה כרגע. קודם אני אדבר על זה יותר עם הפסיכולוגית שלי. זה יהיה יותר יעיל, וגם, אני חושבת שיהיה לי קשה לדבר על זה עם מישהו חדש. זה כל כך לא פשוט להתחיל שיחות כאלו עם זרים, אפילו טלפונית.
אני מתלבטת אם לספר את זה לדניאל. אנחנו כבר יותר מחודש ביחד, ונראה שאכפת לו, אבל אני לא בטוחה בעניין.
כמעט בכל פעם שנופל לי ריס, אני מבקשת שלווה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
