סטודנטית חופשיה

היום הלכתי בלי מעיל ובלי מטריה. בימים האחרונים יותר נזקקתי לחום ולא ירד גשם. הלכתי עם פליס. כמה צפוי, שדווקא היום מכל הימים יהיה כפור אימים וגשם.

אני דווקא אוהבת גשם, אבל היה לי כל כך קר... הפליס, מסתבר, לא ממש מחמם. בנוסף, המכנס שלי דק ואני כהרגלי עם חוטיני, אז קפא לי התחת!

כשיצאתי אל הרחוב הראשי, בטפסי מעלה אל הטכניון, היה מעליו את הענן האופייני לו. כל יום זה ככה. שמיים בין כחול ואפרפר, ומעל הטכניון - שבר ענן. באדיבות הפקולטה לכימיה? בקיצור, לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. הנחתי שעולם כמנהגו נוהג, ובארץ אין גשם בחורף.

למזלי לא נרטבתי. החל טפטוף כשהייתי בשערי הגיהנום (AKA הפקולטה לפיסיקה. בדיחה ידועה מקולי. החפירות באזור הן על מנת להוכיח שהכניסה לגיהינום נמצאת שם), ואיפורי לא נמרח. אתם בטח חושבים שאני מגזימה. פיסיקה זה לא כזה נורא. ובכן, איך זה שרק בבניין הזה הזמן מתקדם לאט מהרגיל, אם לא בגלל נוכחות דיאבולית מורגשת?! בדקנו, נעמה ואני, והזמן לא זז. גם כשמרביצים לשעון, ומקללים אותו. לא זז המנייאק.

אח"כ פגשתי במכלול את עידן. הוא קנה לי ספל של פו הדוב ליומולדת, וכתב ברכה ממש יפה. לעזאזל אתכם, גברים, תהיו חד משמעיים!!

מצד אחד, הוא מקפיד לחבק אותי כשאנחנו נפגשים, ושולח לי הודעות בנוסח "יפה שלי", ומצד שני - כלום! הוא מתנהג כאילו הוא פשוט ידיד שלי. אולי הוא מהאנשים שפשוט מתנהגים ככה לידידים?

אם הוא מעוניין, אני לא יודעת מה אני אעשה, אבל אני לא אוהבת מסרים סותרים שכאלו.

אני מרגישה הרבה יותר טוב. אני לא יודעת למה, אבל אני כבר לא שוקעת כל כך עמוק לדיכאון כמו פעם. אני די נחושה בדעתי שלא לתת לזה לקרות. זה מרגיש די מגוחך, להילחם בדיכאון, אבל זה עובד איכשהו.

מתישהו השבוע נאכל כל המשפחה באמירים, לכבוד היומולדת. איזה כיף...