סטודנטית חופשיה

~ פוסט זה נכתב לפני חמש דקות, ברוח שונה מעט, והאקספלורר נסגר עקב טעות אנוש (שלי). ~

אפתח בתיאור חזיון שאינו נפוץ כל כך - הסלולרי שלי צלצל! זה מאורע די נדיר אפילו, אבל אנשים התקשרו לומר לי מזל טוב. נורא שמחתי.

עוד ב-00:00 בדיוק, אלון התקשר ואני לא שמעתי, והשאיר לי הודעה חמודה, ובחור שיצאתי איתו חודשיים גם כן זכר. ממש הופתעתי.

שרון התקשרה, ושלום, שממש חששתי שישכח, התקשר עם עוד ידיד מהתיכון.

דיברתי עם חברה ותיקה שלי שהמון זמן לא דיברנו, למרבה הצער.

עוד חברה שלי מהצבא התקשרה, ואולי ניפגש ביום ראשון.

המוזיקאי התקשר, נדמה לי. הוא עשה את זה כשישנתי צהריים. דומני שדיברתי בשנתי. בטלפון זה נחשב? כנראה שלא אגיע אליו בסופ"ש, עקב עומס ידוע מראש של שיעורים ולימודים לבוחן.  אבל הוא כנראה יזדמן לאזור בתחילת השבוע, וזה תמיד נהדר.

האקס שלח הודעה, והשאיר מתנה על סף דלתי. הוא די התעלה על עצמו. מעיין חוברת, שבכל דף כמה מילים. לכל דף מוצמד משהו. הוא צירף לשם שיר שהוא כתב (מקסים), דף עם נושאים למחשבה "כשיהיה לך משעמם", פנקס "לכתוב מחשבות, חלומות ובדיחות", ועוד. הורשמתי לטובה. אבל אני לא רוצה לחזור. אני לא כזו ג'אנקי של חיבה (ואני אפילו לא אוהבת את אלאניס מוריסט, הייתי בהופעה שלה רק בגלל סופרגראס!)

מול הרשימה הזו, ניצבו שתי עננות שהעיבו על יומי.

המהנדס. דיברתי איתו בבוקר. הוא התקשר והעיר אותי. אמר שהוא לא נוסע לחו"ל, אבל הפלאפון לא יהיה איתו בסופ"ש, שלא אשלח לשם הודעות זימה.

אבל הוא לא אמר לי מזל טוב. לא שאני זוכרת בכל אופן. איך הוא לא זכר? דיברנו על זה לא מזמן. ויתרתי על החלום שבזמן הזה נהיה זוג, אבל אפילו לא לזכור את התאריך? לא ציפיתי לזה.

ושיר. היא לא התקשרה. הפעם היחידה שראיתי אותה לאחרונה היתה בקפיטריה בטכניון. הסתפקתי במנוד ראש לכיוונה. ממש כאב לי לראות אותה. היא היתה החברה הכי טובה שלי.

זה הניסוח שהיה אמור להיות מקודם.

הכלבה התחילה לנבוח, וחשבתי שהנה, אחי מגיע, ואני חייבת לעוף. היא לא הפסיקה, והדלת לא נפתחה, אז ירדתי למטה ופתחתיה בעצמי. ליד הדלת היתה מונחת שקית, ולידה מעטפה הנושאת את שמי, בכתב ידה של שיר.

היא קנתה לי פלאסק!

המכתב היה מודפס על רקע תמונה שלנו, והיא כתבה שכרגע אין לה זמן, לחץ של לימודים והכל. ושהיא רוצה שנהיה חברות, אבל שאני אבין אותה.

אני מבינה לא רע מה זה לחץ של לימודים.

קצת יותר קשה לי להבין איך פשוט לא טורחים להחזיר טלפונים ברגע שהחבר נכנס לתמונה.

אבל אני שמחה שהיא עשתה את הצעד הזה. ~סמיילי דומע קלות~

זהו.

יום כתום לכולם.