Am I rude? Rude and not ginger?

הפרידה הזאת מרגישה כמו התאבלות. כמו התקף לב, כמו שבץ, כמו ההרגשה שחווים שניה לפני שמתנגשים ברכב אחר. מאית השניה לפני שהאור הלבן ממלא את שדה הראייה, את חלל המוח. ההרגשה החמוצה שאתה יודע שמשהו רע יותר עומד להגיע אבל הוא עדיין בתהליך.

וזה תהליך ארוך שנמשך כבר הרבה זמן, ועדיין לא האמנתי שיגיע. לא האמנתי שאני אביא אותו. 

כל הסנפה קטנה של פיסת שיער, כל בהייה ממושכת בעיניים הטובות, כל נמש ונמש מזכירים לי כל כך הרבה רגעים מדהימים שנשאו איתם רגעים נוראיים. זה קשה לדעת שבעוד כמה ימים אני אטוס, לא כל כך ברור אם לברלין-אמסטרדם או ללונדון-דאבלין-בלפסט, אבל לאחת מהאופציות, ובינתיים אני מרגישה כאילו הלב שלי עדיין מחפש את המקום החדש שהוא צריך להמציא.

התרגלתי כל כך לחיות ביחד, להיות חלק ממעגל חיים סימביוטי, ועכשיו אני לא מרגישה כאילו אני מקבלת עצמאות אלא כאילו חותכים ממני חלק לא מתפקד בגוף, שתמיד ארגיש בחסרונו.