Am I rude? Rude and not ginger?

אוקטובר 2008.

ילדה קטנה ושחורת שיער צועדת בדרך העוקפת לחטיבת הביניים. עוד יום של שנאה מהולה בהתרפקות בתחילת כיתה ח', עוד יום של בחינה עצמית וידיעה עצמית מלאה בו בזמן. נראית בת 16, מרגישה בת 20 ובאמת בת 13. הבגדים שחורים-אדומים, המבט שחור משחור והאייפוד מנגן שירים שמסמלים מבחינתי, יותר מהכל, תקופת מעבר. אני פוסעת על המרצפות הזהובות ומרגישה כאילו אני לוגמת את הדרך, כאילו לחיי יש פסקול והוא מתאים בדיוק מופלא לכל תנועה. שולפת את הסלולרי, מחשבת עוד כמה זמן אהיה בת 18. 2013, הטלפון מבהיר, 24 באפריל 2013. חמש שנים שלמות. לפני חמש שנים הייתי בת 8, אני חושבת לעצמי, אני לא זוכרת שום דבר מגיל 8. 5 שנים זה המון זמן. הפלגתי בדמיון, אמרתי לעצמי שיום אחרי יום ההולדת שלי אני כבר לא אהיה פה, כבר אצעד על אדמת בריטניה. במחשבה נוספת הערתי שרק אחרי שאסיים את הלימודים. ידעתי שלא אבזבז אפילו יום אחד.

חולמת על להזדיין, מדמיינת חיים שונים בתכלית, מתבוננת בגוף של עצמי ורואה רסיסים של ביטחון עצמי שבור, כרס ואף ענקי. יודעת שאין לי סיכוי. מתפללת שיהיה. תמיד אומרים שהבנות הכי מכוערות גדלות להיות הכי יפות. לא האמנתי לזה אף פעם.

מעדיפה לברור את הסדרות שלי בעצמי, חוץ מערוץ 8. בולעת את כל הספרים שאני רואה מול העיניים ומרגישה הכי אינטלקטואלית בעולם. גיקית, מכוערת, אבל זה בסדר, זה מכפר על הכל. אולי אין לי אף אחד אבל יש לי אותי. אני כבר לא חותכת את עצמי. יש לי דברים חשובים יותר לעשות. בוכה בלילות אבל משתדלת להדחיק.

ינואר 2009.

יום בחירות. גשום מאוד, אני רק מתחילה לגשש את הדרך הפוליטית שלי וכבר לבושה בירוק זרחני. על החולצה כתוב Women of the world - eat desserts! ואני מרגישה שהמשפט הזה חוצב בתוכי ומעלה מעצמי את כל מה שלא נכון. אני כבר כמעט ולא אוכלת אבל מסתירה את זה היטב, גם מהתודעה שלי. ישנה כל היום ואוכלת ארוחה אחת ביום. משתדלת לא להבחין במה שקורה לי. באמת ובתמים מאמינה שמרצ עשויה לקחת את הבחירות. לוקחת קו לראש העין, חזרה ללהקה. מרגישה הכי מגניבה בעולם ובו זמנית הכי ילדה בעולם. הקיום שלי פצפון ומה זה משנה אם אשתנה? הבטן מקרקרת ואני משתיקה אותה. אוכל כשאהיה חייבת.

מאי 2009.

לא מבינה שום רפרנס היסטורי ולא מבינה שום דבר שחולף סביבי. נסיעה באוטובוס לירושלים, אני יושבת ליד הילה, אחת המורות לשל"ח. אנחנו מדברות קצת על הבחירות. ידענו שאנחנו הולכים לכותל, ביקשו להביא חולצות לבנות. אני רק קילפתי מעצמי את השאריות של השחור וכבר מבקשים ממני לשים עליי לבן. יום לפני בפגישה של נוער מרצ לקחתי את החולצה הלבנה היחידה שנשארה, מידה ענקית, טוב מאוד, חשבתי לעצמי, זה יכסה את הכל. לקחתי איתי מצלמה ונסענו. הילה אומרת לי שהיא מצביעת מרצ ושאני צריכה לשכנע את דני להצביע מרצ גם. הוא לא מצביע מרצ?, שאלתי. היא ענתה שעבודה. לא הבנתי איך בן אדם כל כך אינטיליגנט מצביע עבודה. מסורת לא הייתה מובנת לי כל כך, במיוחד לא המסורת המפא"יניקית, במיוחד לא המשמעות של אמת. אבל יותר מהכל התפלאתי שהיא מצביעת מרצ. היא הרי פרחה, ורק אתאיסטיות אינטיליגנטיות ונאורות ומשתכנזות מצביעות מרצ. היא אומרת לי שהיא קיבוצניקית, וכולם בקיבוץ מצביעים מרצ. מסורת לא הייתה מובנת לי כל כך, במיוחד לא המסורת המפ"םניקית, במיוחד לא השורשים של המפלגה שהפכה להיות החיים שלי תוך חודש וחצי. היא מספרת שהיא מתחתנת. שאלתי למה, את רוצה להיות רכוש של מישהו? לא, אבל ילדים והכל... אני לא רוצה ילדים. את עוד תגדלי. אני לא מאמינה במונוגמיה. מה זה אומר?

אני כל כך פגועה ומיוסרת שאני מפתה את עצמי בהגדרות סקסיות, ברור לי שאני אינטיליגנטית אבל אני גם רוצה לזרוק זין ולהזדיין כל היום ולהיות התמצית הפמיניסטית הליברלית. אני לא מאמינה במונוגמיה כי אני לא מאמינה שמישהו ירצה להחזיק בי לזמן רב.

דצמבר 2009.

הלב שלי מרגיש כאילו מישהו שלף אותו מתוך בית החזה שלי וטיגן אותו במחבת עד שיצאו ממנו כל הנוזלים, כמו פטריה שכוחה. אני רק בת 14 וכבר בת 30. אני מרגישה את עצמי מתקמטת ומתקלפת, מאוהבת ושבורת לב. לעולם לא אוהב שוב. הבלונדיני האחרון שישבור לי את הלב, מי הוא בכלל חושב לעצמו שהוא. יש לי כמה תמונות בשמלת מיני קצרצרה וצהובה מהיום הראשון ללימודים. הסתפרתי ביום הזה, סימן לבגרות אמיתית. אני עוברת עליהן שוב. אני נראית בהן טוב, אבל עדיין שבורה. אני פוסעת בדרך הישירה לבית הספר, בשיער אדום ומרדני בכאילו, שניה לפני בחינה ראשונה באוניברסיטה וההרגשה האמיתית היא של התפכחות מכל הסטיגמות שהנחתי על עצמי. למען האמת מדובר רק בעוד כיסוי. מסתכלת במראה ולא מזהה את הבחורה היפה בשמלה הצהובה. מנסה לראות איך איראה אם אדחף לעצמי נייר טואלט בחזייה. זה נראה מגוחך. אני פורצת בבכי.

מאי 2010.

את יום ההולדת שלי חגגתי במסיבת כיתה. ההורים לא היו בבית, ארגנו מלא חטיפים וישבנו כולנו לדבר ולצחוק עם מוזיקה בפול ווליום והמצלמה היפה שלי. לקחתי שוט לפני יום ההולדת כדי להרגיש גדולה, אבל לא סיפרתי לאף אחד. לא רציתי שידעו שאני שותה.

באחד במאי הקאתי בשירותים בגן מאיר. הרגשתי את ההקלה אחרי זה אבל התבדחתי עם כולם. ראיתי את הבחור שהתחיל איתי דרך האינטרנט והובכתי קשות. הוא היה ידיד של טל, טל הייתה היחידה שהבינה אותי. היחידה שהייתי יכולה לעשות איתה שיחות אמיתיות על הכל. 

ראיתי בהפגנה את התנועה ההיא ודיברתי עם אחד הפעילים. הם עניינו אותי אבל נשארתי מרוחקת. הייתה בינינו הסכמה וחיפשתי מקום לפעול בו אבל עדיין לא הייתי בטוחה שאני מוכנה. לבשתי חולצה אדומה דהויה ואת כל התמונות שלי משם מחקתי, כי הייתי מכוערת. אני תמיד מכוערת.

ספטמבר 2010.

התחלתי את התיכון בתחושה רעה. משהו לא הסתדר לי בדרך בה הם דיברו וכבר הייתי מספיק מפוכחת פוליטית בשביל לראות את הסירחון עולה מהמרצפות. שלחתי לתנועה ההיא הודעה שאני רוצה להצטרף. ניסיתי למצוא אותם כמה הפגנות לפני כן ולא מצאתי. עדיין נשארתי עם הריח של אנגליה, פגשתי את קירסטי ומיד נכנסתי לתיכון - איך יכולתי לפתוח אותו ברגל ימין כשהניחוח שעמד לי באף היה ניחוח של חופש ושל החיים שלי כפי שרציתי שיהיו?

המורה למחשבים נכנס לכיתה. הוא התבונן בכולנו בסבר פנים חמור ואז פתאום חייך. באותו רגע ידעתי שהוא עומד להישאר לי בחיים עוד הרבה זמן. לא ידעתי איך לפרש את התחושה הזאת אבל היא הייתה מעין תחושה של דז'ה וו, כאילו ראיתי אותו לפני כן בתקופה אחרת לגמרי. הריח של חדר המחשבים, אשר הרגיש בעיקרון כאילו נמצאתי בתוך צנצנת חמוצים, התפוגג והפך לריח של התחלה. 

שבוע לאחר מכן פגשתי את המורה בדוכן של התנועה ההיא. הובכתי. שאלתי למה לא חזרו אליי. הוא היה בטוח שאני מתחילה איתו. אני הייתי רצינית.

ינואר 2011.

יום הולדת 22 לנוף. היא גרמה לי להרגיש כמו בחורה אמיתית ואני התכוונתי לגרום לה להרגיש הכי טוב בעולם. רקדתי עד שהרגליים שלי נשברו, שתיתי עד שהתודעה שלי נעלמה. בתוך הראש שלי צעקו לי קולות ששאלו איך יכול להיות שאני בת 15, הרי אני מרגישה פה הכי בבית.

כבר לא גזענית, כבר לא אליטיסטית, כבר לא אינטיליגנטית וכבר ממש לא יפה, לא הבנתי איך אני יכולה לשנות את הדברים שאני מרגישה. אמא באה לאסוף אותי ב-1. הקפצנו את ברכה ואריאל לבית שלהם בדרום תל אביב.

מאי 2011.

ביום ההולדת שלי הייתי בסמינר של התנועה וחזרתי מאושרת. רמי, נוף, אורן ותובל הגיעו אליי אחר כך, שתינו קצת בירה וראינו ערוץ הקניות. ההורים היו בחו"ל. בימים שלאחר מכן ראיתי כדורגל, פיצחתי גרעינים, שתיתי בירה והתעמרתי בשיר. בצעדת האחד במאי צילמתי כמו שלא צילמתי בחיים. הרגשתי במקום שלי. הייתי מאושרת אבל ריקה מבפנים. כשחזרתי הביתה העליתי את התמונות לפייסבוק וכבר אנשים התחילו להגיע למסיבת יום ההולדת שלי אז הלכתי להתקלח. כשחזרתי ראיתי שלור תייגה איזה בחור חתיך שצילמתי. הוא מצא חן בעיניי והתלבטתי אם להוסיף אותו לחברים, אבל החלטתי בסופו של דבר לעלות לרקוד עם כולם. המסיבה הייתה קטסטרופה. הבאנו לא הרבה אלכוהול וכבר אנשים התחילו להקיא. נעה ושיר עזבו מוקדם. אני הייתי בדיכאון מכל הבחינות. לא הבנתי מה אני עושה עם כל האנשים האלה. רק חן ולור גרמו לי להרגיש במקום המתאים. ישבתי עם חן במרפסת למטה ועישנו יחד מאותה קופסא של כאמל. אני חושבת שסיימתי את הקופסא באותו היום. הייתי כל כך שיכורה שעישנתי עם עומר ולא שמתי לב שהסיגריה נגמרה אז התחלתי לעשן את הפילטר, ואז נתתי לעומר 200 שקל למונית לראש העין שהוא עדיין לא החזיר לי.

יולי 2011.

אני ורוי ליד אוהל באמצע רוטשילד, על מזרון מזוהם, מתחבקים. הוא מנשק לי את המצח ואני מרגישה כמו הבחורה האחרונה בעולם. רוצה שהרגע הזה יישאר לתמיד, מינוס הלכלוך. אחר כך אנחנו נוסעים לבית של אמא. 

אני כבר מזדיינת וכבר מתמזמזת וכבר הכי גדולה בעולם ומרגישה הכי קטנה. לקחתי את קמה בפעם הראשונה לפאב והיא פחדה שלא יכניסו אותנו. הפחד הזה נעלם לי כבר בתחילת השנה. שתינו בירה אחת והקאתי ממנה. הייתה לי בחילה מטורפת ורציתי להוציא את זה ממני לפני שאנחנו עולות על האוטובוס הביתה. 

עומדים באמצע אבן גבירול, חוסמים את הכביש הראשי, צועקים סיסמאות, אני מרגישה כאילו אני באמצע מהפיכה. החיים שלי לא היו יכולים להיות יותר טובים, אבל אני יודעת שהרגעים הספורים הללו יסתיימו עוד רגע.

אוקטובר 2011.

שוב הפסקתי לאכול. בוסניה גומרת אותי מבפנים. האנשים שמסביבי גורמים לי רק לרצות להשתחרר ולנסות, אני מרגישה יותר מנוסה מכולם והכי פחות מנוסה מכולם בו זמנית, אני רק רוצה לחזור לחיקו.

ינואר 2013.

חמש השנים הללו עברו הכי מהר שיכולתי לדמיין. אני שוכבת באמבטיה הענקית בדירה של אבא, מסתכלת על עצמי ומגלה בגוף הנשי שלי טוב יותר ממה שחלמתי עליו בחלומות הכי פרועים שלי, ויותר גרוע ממה שנלחמתי בו בסיוטים הכי זוועתיים שלי. רוי שואל אותי מתי אני חוזרת הביתה. אני גרה איתו. ב-2008 לא יכולתי לדמיין לעזוב את הבית לפני גיל 18. אולי חמש שנים הן באמת הרבה. הרבה דברים בחיים שלי הסתדרו והרבה דברים מצאו דרך להסתבך אפילו יותר.

בדיוק צילמתי בשביל כסף צעדה לקראת הבחירות של מרצ. יש לי הרבה ביקורת ואין בי אפילו זיק שתומך. מצחיק לראות איך אנשים מתגלגלים. כשפלג אמר לי ב-2009 שאני אתפכח ואפסיק להיות ציונית ואתחיל להיות קומוניסטית הוא לא טעה. נבואת זעם שפוגעת בי בדיוק כמו שהיא מסייעת.

אלכוהול זה לא הדבר הכי נורא שאני עושה באופן קבוע. מילים שלא חשבתי שאשתמש בהן נכנסו לי ללקסיקון, אנשים שלא חשבתי שאראה מעשנים איתי פייסל ופותחים לי קססה. המורה למחשבים עדיין בחיים שלי, וגם עוד הרבה אנשים.

אתמול ישבתי עם אמא בפאב האירי, יום הולדת לאחת מהבנות הרגילות. שתינו המון צ'ייסרים והתחלנו שיחת נפש. היא טוענת שהיא מעולם לא אמרה לי שאני שמנה. מבחינתה שבע השנים האחרונות בחיים שלי, שהתבססו על ההרגלים שהיא לימדה אותי ועל השקרים שהיא סיפרה לי, לא משנות. "ילדים תופשים את החיים אחרת ממה שהם באמת," היא אמרה, ואני רציתי לתת לה אגרוף. הפרשנות של החיים שלי לא הייתה יכולה להיות פחות מדוייקת. אני מסתכלת על עצמי. לאן הגעתי?