קרובת משפחה שלי יצאה מהארון הטרנסקסואלי לכבוד הסדר מול המשפחה (MTF). היא מבוגרת מאבא שלי בשנה, כלומר בת 49, יש לה ילדים והיא בדיוק לפני שנתיים התחתנה בשנית עם בחורה עמה היא בגדה באשתה הקודמת. הכלה החדשה לא הייתה יכולה לעמוד בגילוי המרעיש החדש ונאלצה להיפרד ממנה. היא נשארה לבד, בלי מערכת היחסים החשובה והקרובה שהייתה לה, בתהליך קשה ומסואב שעשתה באופן מהיר (6 חודשים), כאשר הדאגה היחידה של המשפחה היא "ומה יהיה עם הילדים".
במשפחה שלי לא מדברים על דברים, לא מדברים על זה שבת דודה של אמא, שגרה בארצות הברית ויש לה ילד מאמריקאי-יהודי, היא סיינטולוגית (וגם בעלה); לא מדברים על היציאה שלי מהארון; לא מדברים על היציאה של קרובת המשפחה מהארון. לא מדברים על כלום.
שלשום, בארוחה משפחתית עם סבתא, אמא ודוד, הערתי איזו הערה על שמלה ואז סבתא אמרה ש"יש לנו מישהו במשפחה שאנחנו גם יודעים שאוהב שמלות". היתממתי, שאלתי במי מדובר, והן ענו לי. אמרתי, "אתן יודעות שלא מדובר ברצון ללבוש בגדי נשים?", והיא אמרה, "אבל זה חלק מזה, הוא הרי רוצה ללבוש בגדי נשים". "זה לא הוא, זו היא," אמרתי, "והנקודה פה היא שהיא אישה, לא שהיא רוצה ללבוש בגדי נשים".
מפה התפתח דיון האם צריך לקרוא לה בלשון זכר או נקבה, כשאמא שלי הוציאה את הפנינה המלכותית - "היא עדיין לא נקבה אז אפשר לקרוא לו כך או כך. אני אקרא לו בלשון נקבה כשהוא יהיה נקבה!".
היציאה שלי מהארון הייתה דרך כתבה בעיתון על מצעד הגאווה בפתח תקווה. אמרו שאני חלק מהקהילה הגאה ואמא התקשרה אליי בפאניקה ואמרה שאמרו שאני כך וכך ושאני אבקש מהם למחוק את זה. אמרתי, "אמא, אני ביסקסואלית". היא צחקה ואמרה, "טוב, את עוד צעירה".
נראות טרסנג'נדרית היא דבר חשוב, נראות להטבא"קית היא דבר חשוב. להטבא"קים לא מורכבים מלסביות בוצ'ות ומהומואים אשכנזים. אנחנו סקאלה, אנחנו כל כך מגוונים שמעצבן אותי שאנחנו צריכות קטגוריה משלנו. אנחנו הרוב.
יום נראות טרנסג'נדרי שמח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Besserwisser