אני מופתעת לגלות שמאז הפרידה ההערכה העצמית, הדימוי העצמי והבטחון העצמי שלי עלו פלאים. הרגשתי כל כך מכוערת כשהייתי איתו, כל כך לא מוצלחת, כל כך לא סקסית, כל כך טיפשה. הייתי כל כך עצבנית כל הזמן וכל הזמן דאגתי.
עכשיו אני בתקופת הבחינות הכי לחוצה שהייתה לי אי פעם ואני עדיין מרגישה יפה (טוב, לא להגזים, רק בערך). אני מרשה לעצמי לישון עירומה ומתעוררת בלי לשנוא את עצמי יותר מדי. יש לי עוד הרבה מה לעבוד אבל זה מרגיש כאילו זה מתקדם לאנשהו וזה הופך אותי למאושרת באדם. אני זוכרת את הלילה הראשון שישנתי בו עירומה בשנה האחרונה. זה היה באירלנד. שכבתי עם הבחור ששמתי עליו עין מהרגע שנחתתי, ואחרי כמה שעות של סקס השמש התחילה להפציע (בארבע בבוקר... פסיכי) והוא היה צריך להתעורר ב-8 אז נרדמנו, ככה, בלי בגדים. אני חששתי. אני מכירה את ההרגשה של להתעורר עירומה ולהרגיש כל כך מכוערת ולבכות, והיה כל כך חם בחדר שלו בצורה משונה, מפני שהיו 10 מעלות בחוץ אבל השמש זרחה באופן לא מתאים לדבלין. התעוררנו והרגשתי מאושרת. לא הרגשתי מאושרת אחרי סקס כבר כל כך הרבה זמן שזה הבהיל אותי קצת. הוא הסתכל עליי במבט של הערצה ושכבנו שוב. זה הרגיש לי כל כך רחוק, כל כך משונה. הוא התקלח והלך לעבודה, השאיר לי את המפתח. התקלחתי גם כן, התלבשתי בבגדים מאתמול והתחלתי להסתובב בשכונה שלו, אבל חוש הכיוון שלי כל כך גרוע שסיימתי בלקחת אוטובוס. שאלתי את הנהג אם הוא מגיע למרכז העיר והוא שאל אותי לאיפה אני צריכה. אמרתי לו, לרחוב או'קונל, בלי לחשוב יותר מדי, הוא אמר "כן", שילמתי מחיר מופקע והתיישבתי מאחורה. זה הרגיש כמו ווק אוף שיים אבל בצורה שונה לחלוטין, יותר מפוכחת ומבוגרת. רציתי חופש ממנו ליום כדי לעכל את מה שקרה אבל ידעתי שאני אצטרך לפגוש אותו בשביל להחזיר לו את המפתח. בינתיים האוטובוס הגיע לנקודה שהכרתי, ירדתי והלכתי לסטארבקס בגלל האינטרנט החינמי. הייתי גמורה מעייפות אחרי 3 שעות שינה וישבתי לדבר עם נוף ועם תובל, אולי לסדר את הראש שלי אחרי מה שקרה. מלהרגיש לא מושכת בעליל התחלתי להרגיש קצת יפה - אני יודעת שזה לא בריא להרגיש מושכת רק אחרי שאני שוכבת עם אנשים אבל מה לעשות. הסתובבתי קצת בעיר וחשבתי על הבחור מבלפסט שרציתי ולא התחלתי איתו בגלל הדימוי העצמי הנמוך שלי. נתתי לרגליים שלי להוביל אותי וכמו תמיד הן הובילו לטמפל בר - האזור הכי תיירותי בדבלין ועם זאת בעל אווירה די מעניינת, המון פאבים תיירותיים, מסעדות מזון מהיר ומקבצי נדבות שנראים מוצלחים יותר מכל אדם רנדומלי בישראל, שמנגנים בגיטרות אקוסטיות עם מגבר את השירים הכי נדושים שיש. קניתי מאפה וישבתי על ספסל באמצע הרחוב. לידי עובדים של קוקה קולה בנו דוכן שנותן לך לכתוב את השם שלך על פחית, וזה נראה לי קצת מגוחך, אבל הסתכלתי על העוברים ושבים וניסיתי לחשב לעצמי איזושהי נוסחא לאיך אני מרגישה.
שכחתי להביא את המטען באותו היום והסוללה שלי בנייד עמדה על 10 אחוז. התקשרתי לקיליאן ואמרתי לו שאין לי סוללה ושנקבע זמן ושעה להיפגש כדי שאביא לו את המפתח. שאלתי אם הוא רוצה שאני אגיע לסנטר, כלומר לבניין בו כל העובדים של המפלגה עובדים, ולכן גם הוא, והוא אמר שעדיף שניפגש במרכז כדי שאני לא אצטרך ללכת את כל הדרך (הסנטר ליד המפעל של גינס). ידעתי שהכוונה האמיתית שלו הייתה שנלך לאיזה פאב. לא התנגדתי. קבענו בין הפסל של לרקין לשער של טריניטי קולג' בשעה ארבע וחצי. השעה הייתה רק 11 בבוקר ולא ידעתי איך אני אחזיק מעמד. בשלב הזה הייתי בחנות ספרים קטנה ורפרפתי בין הספרים. בטיול לבלפסט פאדי ואן אמרו לי שאני פשוט חייבת לקרוא את טריינספוטינג אם אהבתי את הסרט, ואני אמרתי שחיפשתי אותו בעברית כבר שנים ובשום חנות ספרים אין אותו. פאדי אמר לי "לא! אסור לך לקרוא אותו בעברית, את חייבת לקרוא אותו בשפת המקור - סקוטס", ואני חשבתי שהוא מסתלבט. החלטתי לקנות אותו (מה גם שבחנות הספרים הזו היה מבחר ספרים מרקסיסטיים ופמיניסטיים מאוד גדול אז החלטתי לתמוך בהם) ושאלתי את המוכר הזקן אם יש להם את טריינספוטינג. "תמיד," הוא ענה, "אני חושב שהוא אפילו במבצע היום". יצאתי עם הספר ב-5 יורו והודיתי למוכר. הסתובבתי קצת סביב רחוב או'קונל, נכנסתי לכמה חנויות, התקדמתי לרחוב גראפטון וקניתי כמה מוצרי קוסמטיקה בחנות האהובה עליי. המשכתי לכיוון סטיבן'ס גרין וחיפשתי משהו לאכול. החיפושים לא הניבו פירות אך הפכו להיות סיבובים חסרי תכלית על מנת לסדר את הדברים בראש שלי. חשבתי על הפתיחה לדיון שעשיתי יום לפני על ישראל/פלסטין, חשבתי על האנשים שפגשתי וחשבתי על היום שאחרי, בו אני הולכת לסיור על ההשבתה ב-1913 שמעבירים למען כמה נציגים מהאיחוד האירופי, ביניהם חבר במפלגה שלנו. חשבתי על כמה שהטיול באנגליה ואירלנד סידר לי את הראש, על כמה הוא היה חשוב לעיצוב של האישיות האינדיבידואלית (והמפלגתית) שלי אחרי הפרידה מרוי, על כמה שאני לא רוצה לחזור לארץ לבעיות הארציות שלי. בסופו של דבר חזרתי לרחוב או'קונל, ישבתי בקוסטה, שתיתי תה וקראתי טריינספוטינג. מסתבר שפאדי לא צחק. מדובר באנגלית שבורה שנקראת סקוטס, שהיא כמעט בלתי מובנת. אחרי עמוד או שניים התרגלתי ונשאבתי לקריאה, ואחרי כמה שעות וכמעט הירדמות ראיתי שכבר ארבע ורבע, כך שאחרי הפסקת שירותים התקדמתי לשער של טריניטי קולג'. קיליאן הגיע בדיוק כשהגעתי לשם. הראיתי לו את הספר והוא אמר שהוא ניסה לקרוא אותו בגיל 15 ולא הצליח. הלכנו לפאב היפסטרי במיוחד, אכלנו משהו ושתינו קפה. הוא ליווה אותי לתחנת הרכבת הקלה ונפרדנו לשלום.
אחרי הסיור נשארתי בפאב עם כמה חבר'ה מהאיחוד האירופי וכמה חבר'ה מהתנועה. ישבנו שם כמה שעות ואז הלכנו לאכול במסעדה פלצנית ותיירותית להפליא בטמפל בר, אליה פול, הנציג של התנועה באיחוד האירופי, הוביל אותנו. הייתה ארוחה מצחיקה למדי ובסופו של דבר הגעתי לבית של אושין, הבחור שהתגוררתי אצלו, רק בחצות. התחלתי לארוז, יודעת שב-4 אני צריכה לעלות על האוטובוס לשדה התעופה מרחוב או'קונל, ועל מנת לעשות את זה אני צריכה להגיע למרכז העיר. כשסיימתי עם האריזה סידרתי את המיטה ואושין הסיע אותי למרכז. מזג האוויר היה בלתי נסבל והגיע ל-4 מעלות. לבשתי 4 שכבות שכללו 2 סוודרים עבים מצמר (שירשתי מאמא שלי - בכל זאת טבעונית) ובנוסף אליהן גם מעיל שחור עבה, ועצמותיי קפאו. הגענו לפאב ב-2 בלילה אחרי הקריאה האחרונה. היו שם פול, העוזר הפרלמנטרי שלו מבלגיה שגם הוא חבר בתנועה, פינין (האח התאום של אושין שגם הוא חבר בתנועה וגם הוא עוזר פרלמנטרי של פול), וקיליאן. ישבנו איתם קצת עד שהם סיימו את הבירה ואז יצאנו החוצה לכפור. פול צחק עליי שקר לי, ואז צחק עליי שהוא הולך לישון ואני הולכת להיות ערה כל הלילה, ואז צחק אליי שאני טסה למנצ'סטר ואז טסה לישראל ושהיום שלי יסתיים רק ב-8 בערב למחרת. הצגתי לו כמה תנועות מגונות וכולם הלכו לבתים שלהם חוץ מקיליאן וממני, שהמשכנו לפאב אחר. דיברנו ושתינו ואז אחרי הקריאה האחרונה גם בו, בערך ב-3, הלכנו לרחוב או'קונל. ארבעת המעלות הוכיחו אותנו ונכנסנו למקום היחיד שהיה פתוח, מקדונלד'ס. הוא שתה תה ואני כלום. דיברנו וקצת ריכלנו על חבורת בנות ה-15 שנכנסה למקום בבגדים הכי צעקניים על העקבים הכי גבוהים שראיתי מימיי, וברבע לארבע הלכנו לתחנת האוטובוס. דיברנו קצת ובשלב מסויים הוא פשוט התחיל לחבק ולנשק אותי, שגרם לי למבוכה חסרת תקדים ובו זמנית להרגשה נעימה במיוחד בכפור האירי.
***
בלפסט. כמה ימים קודם לכן, בסוף השבוע לפני הנסיעה שלי חזרה. נסיעת האוטובוס מדבלין לבלפסט לקחה קצת יותר משלוש שעות ולוותה בשיחה קצרה עם תובל ועם רמי (ווייפיי באוטובוס הציל לי את החיים) ובפסקול שהכיל בעיקר רג'ינה ספקטור, הפוסי של לוסי ולמרבה האירוניה דרופקיק מרפי'ז. כשהגענו לבשתי את המעיל ויצאתי החוצה. קיבלתי סמס מאן ומפאדי שאירחו אותי שאמרו לי "תיכנסי פנימה לתחנה, אנחנו מחכים ליד הפסל המוזר". נכנסתי ובאמת היה שם פסל מוזר. בחורה חמודה ובלונדינית שאלה אותי "את יערה?" אמרתי "כן!" ואז היא אמרה "ניצחון!", עשתה בינינו היכרות קצרה ושאלה אם אני בעד ללכת לשתות או ללכת לשים את התיק הכבד שלי בבית. בחרתי באופציה השניה. פאדי אמר, "זאת לא חייבת להיות בחירה", ואני אמרתי, "אני בעד לשים את התיק הכבד שלי בבית ואז ללכת לשתות!".
אני ואן הלכנו לסופר ובדרך הוצאתי כסף מוזר (פאונדים משונים ביותר שיש בצפון אירלנד) כי לא היו לי פאונדים אלא רק יורו. נורא הופתעתי שבאוטובוס לא הייתי צריכה להחתים את הדרכון אבל נכנסתי למדינה אחרת שיש בה אפילו מטבע שונה. קנינו שישייה של בירות בזמן שפאדי הכין אוכל וחזרנו הביתה. הוא הגיש לי קערה מלאה בדבר אפור במצב צבירה שבין נוזל לממרח ואמר "את ישראלית, תגידי לי מה עשיתי לא בסדר". "מה זה אמור להיות?" שאלתי אותו, והוא אמר "חומוס!". טעמתי ואמרתי "היי זה דווקא די טעים! אבל חסר פה טחינה, פטרוזיליה ותבלינים". הוא שאל, "מה זה טחינה?", ואמרתי לו "אני לא מאמינה שאתה מרשה לעצמך להכין חומוס בלי לדעת מה זה טחינה!". אן בצבצה מהסלון ואמרה "ממממ טחינה! אני אוהבת טחינה! אני אקנה לנו טחינה להוסיף לחומוס מחר!". "אז זה בסדר?" פאדי שאל ואמרתי "כן, אם תוסיף טחינה, פטרוזיליה ותבלינים זה יהיה ממש חומוס מוצלח!". לשולחן הוגשו זיתים מעולים, קערה קטנה מהחומוס ו-ווק עם פאד תאי מאוד מוצלח. שתינו ואכלנו כשברקע מוזיקת אייטיז גרועה והייתה לנו שיחה מעניינת. אן סיפרה שהיא גדלה בגרמניה עד גיל 16 ואמרתי שיש לה מבטא אירי לכל דבר, היא הסבירה שבבית הם היו מדברים אנגלית כי אבא שלה אירי. זה כמובן פתח דלת חדשה לבדיחות שואה וההצטרפות של השותפה הספרדיה שלהם לשולחן לא עזרה. דיברנו על חתולים, על מוזיקה ועל היטלר ואז פנינו לשחק במשחק קופסא גיקי במיוחד בשם "הסטלרס אוף קאטאן" שהיה מצחיק מאוד. אחר כך ראינו כמה פרקים של ספיטינג אימאג' על תאצ'ר והלכנו לישון.
בבוקר חיכה לנו סיור בבלפסט בעקבות העבודה המאורגנת, שהמפלגה ארגנה על מנת לגייס קצת כספים. מזג האוויר האירי היה גרוע כתמיד והדרך של חצי שעת ההליכה למרכז העיר הייתה סיוטית ולוותה במטחי גשם כל כמה דקות, עד שכפות הרגליים שלי נספגו לחלוטין במים. הגענו למרכז העיר והתחלנו בפעילות דוכן שהזכירה לי את פעילויות הדוכן בארץ הרבה יותר מפעילות הדוכן שהשתתפתי בה באנגליה. הנושא היה פגישת הפסגה של ה-G8 שמתרחשת בצפון אירלנד ב-17 ביוני ובמהלכה הזמנו לפעילויות המתנגדות אליה ולצעדה גדולה שמאורגנת בנושא. נכנסתי לכמה שיחות מעניינות עם אנשים וחוויתי את הלך פעילויות הדוכן האירי - חצי שעה של פעילות, הפסקת גשם, עוד חצי שעה של פעילות, עוד הפסקת גשם, וכן הלאה. לאחר מכן פנינו לסנטר הצפון אירי ובדרך אחד החברים ביקש ממני לשוחח עם חבר חדש, עובד בן כ-50, שמאוד מתעניין בסכסוך הישראלי-פלסטיני. באירלנד, כך למדתי מההכנות לפתיחת הדיון בדבלין, יש זלזול מוחלט במעמד העובדים הישראלי במקרה הטוב, ואי הכרה בקיומו של מעמד כזה כלל במקרה הרע. חרמות כלליים על ישראל נדמים כמו הפתרון האולטימטיבי לכיבוש ואין אמונה בכך שמעמד העובדים הישראלי נפגע גם הוא גם מהכיבוש וגם מהתקפות ממשלתיות חוזרות ונשנות. הלכתי לדבר עם הבחור הזה וחשכו עיניי - המבטא שלו היה מבטא בלפסטי כל כך כבד שלא הצלחתי להבין מילה. נאלצתי לנחש מה הוא שאל ולענות (אן אחר כך התפלאה שלא הבנתי מה הוא אמר כי כנראה שניחשתי מצוין) והוא נראה ממש מתרשם. בסנטר הביאו לי כמה פוסטרים מגניבים מקמפיינים של התנועה בצפון אירלנד ואז הלכנו אני, פאדי, אן והבחור הלא מובן לאכול. המשכנו בשיחה מעניינת (נראה לי לפחות) ואז הלכנו לספרייה - מקום הכינוס של הסיור. שם חיכו אושין שהגיע מדבלין לסיור, בחור מבוגר שערך את הסיור, עוד כמה חברים בתנועה וצעיר חתיך וגבוה בשם רוברט שעזר לאסוף את הכסף לסיור. היה לנו מבט מובך והסיור התחיל. אני הסתובבתי בעיקר עם אושין ועם אן ואז לקראת הסוף רוברט בא לדבר איתנו. אן הלכה להיות עם פאדי ושלושתנו דיברנו על הכל (בעיקר על מזג האוויר שהיה שמשי לחמש דקות וגשום ומגעיל לחמש הדקות של אחרי). בסוף הסיור, כשכבר היינו ספוגים במים, כל המשתתפים פנו לפאב גדול. רוברט הזמין בירה משונה שנקראית בלו מון ומוגשת עם תפוז (היא הייתה אפילו די טעימה) ואני שתיתי את הגינס האהובה שלי (באמת יש לה טעם אחר באירלנד!). את רוב השיחה בפאב ניהלתי עם רוברט המושלם והחתיך ההורס ולאורך כל השיחה חשבתי לעצמי "סעמק למה אני לא נשארת פה עוד יום". בשלב מסויים רוברט היה צריך ללכת לקנות מצרכים להכין סנדוויצ'ים לפגישה האזורית של המפלגה ביום למחרת, וכשהוא חזר הוא התיישב לידי שוב ונמסתי. כולם התפנו ורק אני, אושין ורוברט נשארנו לעוד שעה בערך. רוברט הבטיח ללוות אותנו לבית של פאדי ואן כדי שאקח את התיק הכבד ואני ואושין נוכל לעלות לאוטובוס לדבלין בעשר. בדרך עצרנו לאכול ורוברט צילם אותי אוכלת צ'יפס עם חומץ מאלט, שזה דבר מסורתי לעשות באירלנד ובעיקר בצפון אירלנד, ונהנית מכל רגע אחרי שאמרתי שזה מגעיל ושהם לא נומליים.
התקדמנו לעבר הבית של אן ושל פאדי שנמצא בצד הקתולי של בלפסט, ועברנו דרך הצד הפרוטסטנטי. לפני שנכנסנו רוברט העיר "מעכשיו לא אומרים את השם של אושין [שם קתולי מובהק], אושין תנסה לדבר במבטא קצת פחות דבלינרי, ואת... את בסדר את". הייתי בסדר לא להרבה זמן, כי באזור הפרוטסטנטי תלויים דגלי בריטניה בכל מקום ואני נורא הופתעתי וצעקתי "היי, תראו, יש פה יוניון ג'ק!", דבר שהוביל תגובה מבוהלת של השתקה ו"מה את סתומה?!". הם הראו לי קצת גרפיטי מעניין והמעבר בצד הפרוטסטנטי עם שני קתולים עבר בשלום יחסי. בבית של אן ופאדי נפרדנו כולם בחיבוק ואני ואושין נסענו חזרה לדבלין, כדי להיפגש עם קיליאן, טרי (אחד האנשים הכי מגניבים שפגשתי באירלנד ללא ספק), קונור (חבר בתנועה מאוסטרליה שבא לחופשה בדבלין) ואהרון (בחור בערך בגילי שלומד פילוסופיה פוליטית והוא מתוק אבל היפסטר ברמות - שהלך לדוכן של קוקה קולה ואמר שהשם שלו זה טרוצקי, כך שיש לו פחית קולה שכתוב עליה טרוצקי).
רק כדי לסבר את אוזניכם, זה מבטא בלפסטי לא כבד, אז תדמיינו עם מה הייתי צריכה להתמודד.
אם תסתכלו היטב תוכלו אפילו לראות את רוברט שמופיע בקליפ לכמה שניות
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Besserwisser
