ניני בארץ הבארים

אני בטוחה שרובכם התגעגעתם אליי,  בכל אותו זמן שלא הייתי פה.

ובכן, אני כאן עכשיו, לשעשע אתכם למשך ה10 דקות הבאות, (או 5 דקות לאלו מבינכם שקוראים מהר..) בתקווה שתסלחו לי על ההזנחה הלאומית שלי בבלוג לאחרונה.

למעשה, החור השחור שהרביתי להזכיר בפעמים האחרונות לא סר ממני לגמרי.

אבל הכתיבה היא הדבר היחיד שמציל אותי.

נכון, אני כבר לא מה שהייתי פעם, אבל גם לי נמאס לראות את עצמי ככה.

בין הרים של הרהורים,

לגבעות של תהיות,

נחתי לרגע, ועשיתי "פאוז" על החיים שלי.

בלי פחד, ובלי להרבות במחשבות-הסתכלתי על עצמי ואמרתי:

"תראי אותך. או שתיקחי את עצמך בידיים,

או שפשוט תירי לעצמך בראש.

כי מה הפואנטה בלחיות כמו כרוב,

להרגיש כמו חציל,

ולהראות כמו ביצה,

אם את בכלל לא מתכוונת להכין סלט?"

וככל שחשבתי יותר,

צידדתי בעצמי יותר,

והרגשתי שזיק האור במנהרה כבר הפך מגודל זית לכדור בייסבול.

למרות זאת, אני צועדת בחשכה גמורה,

בצעדים איטיים מאוד,

ומנסה לאחוז בכל פיסה קטנה של חיים שעוד נותרה בי.

בטוח שקשה לגלות, אחרי 30 שנה,

שהאדם שנישאת לו הוא לא האחד שייחלת לו.

אבל, כמישהו שחיית איתו כל חייך,

שגדל איתך,

התעצב איתך,

וחיי למעשה את אותם חיים במקביל,

נודע לבסוף כאכזבה העצומה ביותר של חייך,

זה לא סתם כואב, אלא שורף את הנשמה מבפנים.

למזלי, הייתה לי רשת הצלה,

או כרית רכה ליפול עליה מאותה נקודה.

אבל היא הייתה הכל בשבילי,

והנפילה כואבת נורא.

זה לא מה שהיה פעם. וספק אם איי פעם יהיה שוב.

כבר שכחתי למה בחרתי בה דווקא כחברה הכי טובה שלי,

זאת שמחזקת אותי ולא מחלישה אותי.

באמת ששכחתי למה.

ועכשיו, קשה כ"כ להתנתק,

וכל יום אני צריכה להרגיש את החסר-

ואת מערכת היחסים הארוכה ביותר שהייתה לי עם אדם כלשהו-

גוססת לאיטה.

כל סדרי העולם מתערערים.

וגם ריני ודיקי כבר רחוקות אלפי שנות אור.

אולי זה פשוט נגמר בינינו.

ולא אשכח את כל אותם רגעים של צחוק עד מוות,

או טעויות גורליות,

שטעינו יחד.

כי באותה תקופה-היינו הכל אחת בשביל השניה.

וכנראה, שסדק קטן לפתע גדל,

והיום אין שום דרך לפשר עליו.

אז, שתדעי,

זו לא את-זו אני,

ואולי עדיף שניפרד.