הוא לא מבין אותי
אני מתעצבנת.
הוא לא מרשה לי לעשן באוטו
הדלקתי בכל מקרה
הוא קרא לי מגעילה.
הוא מתנהג כמו אבא שלי
אני מתנהגת כמו הבת שלי,
אם הייתה לי כזאת.
הוא יודע בדיוק איפה ימצא את עצמו עוד 10 שנים,
אני לא יודעת אם אחיה בעוד שבוע.
אני אומרת-אנחנו לא מתאימים
הוא מסרב להאמין.
ואולי בצדק.
-"את כועסת?"
-"ממש לא.
אתה?"
-"אין לי על מה לכעוס"
-"למה חשבת שאני כועסת?"
-"כי שתקת"
-"מותר לי לשתוק".
הסיטואציה-
כביש 6. אוטו פוזאי +.
הזמן-
כמעט 9 וחצי.
הנפשות הפועלות-
מיכאל (ראו ברשימות-אילן היוחסין של ניני) ואני.
ההרגשה-
כמו חלום בלהות בשילוב סאדו מאזו מוחי.
אם היה רגע שייחלתי לו,
זה הרגע הזה.
אותו רגע של התקלות מקרית,
אולי באשמת המשפחות שקבעו ארוחה משותפת,
או סתם הליכה תמימה ברחוב.
אני אראה אותו,
הוא יקלוט שעה אחרי.
"התייפת", הוא יגיד לי,
ואני אסמיק באדמומיות חיננית ואומר "גם אתה".
הוא ייקח את היד שלי ויגיד לי,
"לא הפסקתי לחשוב עלייך"
ואני אומר "גם אני לא. אף פעם".
ואז הוא ינשק אותי בחושניות
ונצעד לעבר השקיעה
כשהמסך הופך שחור-כשבמרכז עיגול הולך וקטן,
ומיד תופיע המילה "
END" על המסך באותיות מקושטות.
תקראו לי פנטזיונרית,
אבל אני מוכנה להשבע שזה לא היה רחוק.
כלומר-בהתחלה.
"רציתי שתבואי איתי.."
"תכננתי לבוא. אבל.. קבעתי כבר ללכת ליומולדת של חברה שלי.."
"הבנתי."
"אם אני אסע נחזור עד 10?"
"אני חושב שכן.. אבל-לא עם האוטו שלי, עם חבר".
"אהה, אוקיי אז לא משנה. תהנה"
"תודה. נהיה בקשר"
"בטח. ביי"
-חצי שעה מאוחר יותר-
"הלו?"
"בואי איתי לת"א"
"מתי?"
"עכשיו"
"לתערוכה?"
"כן."
"מה עם חבר שלך?"
"הוא.. נוּפָּה"
"אה.. אוקיי."
"אז תתלבשי ואני אגיד לך מתי לצאת"
"בסדר, ביי".
בדרך לשם, היה תענוג.
שיחה דיי מעניינת על צבא,
החיים שלפני ואחרי,
פוליטיקה על קצה המזלג.
התערוכה הייתה מדהימה.
נהינתי להסתכל על כל תמונה ותמונה שהייתה שם,
התפעלתי.
בלי להרגיש, עניתי "כן" ברור כשהמאבטחת שאלה אותי אם "זה" חבר שלי,
וכל האווירה גרמה לי לחזור שנה וקצת אחורה.
ובדרך חזרה-
תיבת הפנדורה שהחבאתי עמוק
נפתחה.
והכל יצא החוצה.
כעס, תסכול, בלבול,
שהחבאתי בתוכי שנה שלמה
שבה הפעמים היחידות שראיתי אותו היו במסגרת אירועים מאורגנים,
ובטח שלא ביוזמתינו.
היה קשה.
ומעיק.
וכשאמרתי אז, בשיחה האחרונה שלנו,
"זה עכשיו או לעולם לא",
התכוונתי לזה במלוא מובן המשמעות.
הוא תמיד יראה אותי בתור הבחורה הצעירה,
חסרת הידע,
חסרת הנסיון.
זאת שלא החזיקה מעמד עם אף אחד אחר מלבדו,
שעשתה כבר הכל, ואין מה לחדש לה,
זאת שהוא מפחד ממנה כ"כ.
"אנחנו פשוט לא מתאימים. פשוט.. לא"
"אני לא חושב שנתנו לזה צ'אנס בכלל"
"אולי. אבל זה כבר לא רלוונטי.
תשמע, אני לא כמו כל הבחורות שיצאת איתן"
"במה את שונה?"
"בהכל. אני שונה מכולם. גם ממך."
"מזתומרת?"
"אני צריכה להסביר לך. וזה כבר אומר הכל."
"אתה רואה אותנו יחד?"
"כן."
אני לא.
אז למה אני כל כך מתגעגעת?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
