ניני בארץ הבארים

נסיעה מתמשכת.

פלאפון מצלצל.

שלו.

הוא עונה-

בדיבורית.

"שמע אחי, נראה לי שלא יצא לצאת היום".

"למה, מה יש?"

"עומרי הולך ליעל, ותכלס רק אני אתה וגור, שאולי לא בא בכלל, לא נצא עכשיו..

לא מתאים קיצר".

"וואלה, סבבה אחי אולי תבואו אלי יותר מאוחר"

"אולי. -(שנשמע כמו "לא נראה לי" במסווה)-

נהיה בקשר"

ניתוק.

"אולי עדיף שתוריד אותי בבית".

"למה?"

"האמת, כבר אין לי כוח ללכת ליום הולדת".

"אבל דיברת על זה כל היום"

"פשוט יצא לי החשק".

הוא ידע שזה בגללו. באשמתו.

הרגשה נוראית של רצון להיקבר מתחת לפוך גדול וחם אפפה אותי.

ואולי סיגלתי אותה לעצמי, לאחר ששמעתי שהתוכניות שלו התבטלו.

קיוויתי להמשיך את הערב שלנו,

כי בתוכי ידעתי-

שאלו רגעים שלא יחזרו שוב.

ורציתי להציל אותנו.

מי יודע אם עוד שנה תעבור עד להזדמנות שכזו.

ואז עיכלתי את זה.

כמו כדור שמתחיל להשפיע.

לא היה כבר טעם.

"אז אולי תיקח אותי לשם בעצם".

"ליומולדת?"

"כן".

שקט ממשיך לשרור,

והגענו למסעדה המיועדת.

הודיתי לו על הערב,

"היה לי כייף" הוא אמר,

ועל מצחו היה חרוט: "איך זה קרה לנו לעזאזל?!".

ואני אמרתי "גם לי", תוך כדי ניסיון להגיד "אין לי שמץ של מושג".

נכנסתי למסעדה שפופת גוף ועקומת פנים,

כשבראש שלי הייתה מטרה אחת-

להציל את הערב הזה, וליהנות גם אם אי אפשר.

להפתעתי, היה שם ריבאונד מכובד.

שמתי עליו עין כבר זמן ממושך,

אבל החזקתי אותו על אש קטנה.

הרגשתי שזה עכשיו או לעולם לא.

שתיתי להעלאת המורל,

אבל שכחתי שמצבי רוח מעורבבים עם אלכוהול-אצלי-רק יועצמו.

וכן-נכנסתי לדפרסיה עמוקה יותר.

הוא ישב לידי,

והיה מקסים.

נראה היה שאכפת לו.

והתחושה הזו הייתה מחממת,

אפילו שהיא לא הייתה ממי שקיוויתי שתהיה.

נהניתי. לא אגיד שלא.

וציפיתי. כמו כל בחורה ממוצעת.

ורציתי. רציתי כל כך להוריד מעליי את מעללי העבר.

וכשהלכתי הביתה, הרגשתי כאילו מה שקרה לי ביום אחד-

לא קורה לאנשים 'בלייף טיים'.

והיום שאחרי,

היה רגיל עד בכי,

וכל ה"היי" ירד, והגיעה הנפילה.

ומשם, ההידרדרות רק הולכת ומחמירה,

כי כמו שאמרתי,

כבר באחד הפוסטים הראשונים שלי,

"קללה רובצת עליי כבר מספר שנים טובות",

ו"אני והמזל לא הולכים יד ביד לעבר השקיעה".

השתן עלה לו לראש.

הוא התחיל לדבר על הא ודא,

עם אנשים מסוימים,

לגבי העובדה שאני "רוצה אותו".

ולא.

לא הייתי שיכורה.

אפילו לא קרובה.

ובזאת נגמר סיפור הריבאונד המושתן,

שעיסוק בדבריו רק יחיה את טיפשותו.

וכמובן שאין לו סיכוי להיות איתי,

אחרי דיבורים כוזבים שכאלה.

לכן, לקח לי זמן רב כ"כ לשחרר פוסט על המשך אותו יום,

שנדמה שה"היי" לא יחזור שוב לאותם שיאים,

ולפי התחזית כעת-

ניני תמשיך לישון באלכסון,

לפחות עוד 3 עשורים.

הייה שלום ידידיי,

ושיהיה חג פסח נעים.