ניני בארץ הבארים

הכרחתי את עצמי לא לפתח ציפיות.

וכאמור-אין צפיות-אין אכזבות.

האמנם?!

בלי הודעה מוקדמת,

הגיעה לידי הצעה דיי מפתה.

חשבתי על לסרב,

אבל משהו בתחושת הגוף אמרה לי "לכי על זה".

אז לקחתי את עצתכם,

והקשבתי ללב במקום לראש,

(או לבולבול שאין לי)

ויישמתי זאת על קורבן אחר.

הסרט היה נחמד,

פופקורן דיי מלוח,

שירותים דיי מסריחים.

הלכנו אליו.

הוא הבטיח לראות סרט אהוב בדי.וי.די,

אבל אני הייתי סקפטית מאוד- לגבי כמה מהסרט אני באמת אראה.

נסיונות כושלים שלו לנסות "להכניס אותי למצברוח",

כשפשוט לא יכולתי להרגיש בנוח.

הכל היה.. מאולץ מידיי.

ו-תקראו לי קיצ'ית עד הקאה בלתי פוסקת,

אבל הייתי חייבת לעשות "הערכת מצב".

"בוא נדבר".

תכו אותי-בבקשה.

בואו נסכם זאת שמהיום פיתחתי שנאה חריפה למי שהמציא את המוח,

שכן למרות היותו האיבר החיוני ביותר לגוף-

הוא הורס לי הכל באכזריות.

בתום לב ובטפשות גמורה,

ניסיתי לגרום לו להציע לי חברות.

בשיא הכנות-

לא בציניות-

חברות.

כמו ילדה בכיתה ו',

לא הייתי מסוגלת לחצות את הגבול אל "ארץ הסטוצים האסורה",

ובלי חותמת על חוזה בלעדיות,

הייתי קרה כמו קרח.

והיה לי קשה,

לא אשקר.

והייתי מהורהרת, ומתוסכלת,

אבל פשוט לא יכולתי.

והותרתי אותו בדד-

עם כאב ביצים איום,

והרבה באסה נוראית.

"תמיד צריך למצוא נחמות" הוא אמר משומקום-

והרגשתי שאני לא זאת שצריכה עידוד עכשיו.

גרמתי לו לדבר על דברים מהלב,

כמו ידידה/ פסיכולוגית/ (גאד פורביט) אחות.

ובעיקר בא לי לחשוב שאולי פתחתי אצלו חלון קטן,

ויום אחד אולי הוא יכניס אותי פנימה-

 בתור מישהי רצינית,

ולא סתם סטוץ דבילי.

אבל כמו שכבר אמרתי קודם-

אני מרשה לכם להקיא.

אז ציפיות אין לי אמנם,

אבל אכזבה מרירה בפה

יש וגם יש.