ניני בארץ הבארים

כמות הדם שזרמה למוח שלי באותן שניות הייתה כל כך עצומה, עד שנדמה היה לי שעגבנייה תראה חיוורת לידי.

אותן תחושות של –פאק-ושיט- עברו בי שוב,

אבל איתן תחושה אחת מבעבעת של סלידה ורחמים.

איכס, חשבתי לעצמי,

ולא ידעתי ממי אני נגעלת יותר-

ממנה, או ממנו.

ואולי מעצמי.

הוא תפס אותי "אוף גארד",

כי אני בשיא תמימותי חשבתי שאני הולכת לברביקיו של יום העצמאות, אצל החברים הכי טובים של ההורים, כמו תמיד.

נוכחתי לדעת שטעיתי מהר מאוד.

היא לא יפה ממני,

אין סיכוי.

ולא בגלל שאני תופסת מעצמי,

ואולי כן בגלל זה,

אבל לא היה ספק שהוא הרגיש-

שהוא מחבק את הבחורה הלא נכונה בשולחן.

לא הסתכלתי אפילו.

קשה להביע בכתב את ההרגשה הזו,

קשה להביע אותה בכלל.

אין לי מילה אחת שתוכל להסביר את התחושה המבעיתה של הלב,

עמוק בתחתונים שלי.

(אבל מצד שני, תודו לו אתם, שכן מספר העידכונים שלי עלה מכמעט 0 למליון)

הייתה לי בחילה.

היא לא סתמה את הפה.

היא ממש התעקשה להיות חמודה, משום מה,

היא בטח קראה איפה שהוא שזה מגניב בחורים.

ואולי זה נכון.

אני ממש לא הייתי חמודה.

וזה הדבר היחיד שאני מצטערת עליו,

כי אולי זה נתן לו את תחושת הסיפוק (שלא הגיעה לו),

שזה מפריע לי.

בחיי שזה לא.

כל אותו זמן, החזקתי את עצמי במחשבות על מישהו אחר, חדש.

אני אמצא אותו, והוא יהיה מיסטר פרפקט,

כי באמת שזה לא קשה,

לעומת הנוד הנפוח שהחליט להימרח על הבייבי החדשה שלו, ממש כסא לידי.

מלאתי את עצמי בטוב שהוא יעשה לי,

ולגמרי התעלמתי מהתחושה המבאיסה שההוא השני פיזר עליי.

אחרי זמן מה, היא נעלמה.

הסתגרה בחדר.

הוא חזר, לבד.

מוזר.

לא החלפתי איתו מילה מהרגע שהוא נכנס עם "מיס קיוטי",

ופתאום הוא החליט שזה הזמן לסמול-טוק.

יה-רייט.

ניסיתי להתעלם משתי קריאות ה"ניני" החלשות שלו, לעומת ההמולה שהלכה בשולחן,

ללא הצלחה.

הוא החליט לשאול "איך היה לי אתמול" במועדון מסויים,

אחרי שראה את החותמת על היד שלי.

אמרתי שהיה כייף, חייכתי חיוך שונא, והמשכתי ללטף את החתולה שלהם, שהייתה לידי.

הוא ניסה עוד כמה פעמים ליצור שיחה בינינו,

שלא צלחה, עקב חוסר הרצון המופגן שלי (שוב, לצערי).

התפלקה לי טעות קטנה נוספת.

אחרי האוכל,

בזמן הקפה,

יצא לי לזרוק לאוויר,

דיי בצעקה,

שהקפה שלו נטול גבריות.

כלומר, לא ככה-משום מקום,

אלא, בתגובה לטענתו ש- "הקפה שלו נטול פוזה".

השם ירחם וישמור, ישתבח שמו לעד,

איך משהו שאתה עושה יכול להיות נטול פוזה?

אתה פוזה אחת מהלכת.

אתה לא יודע מה זה "נטול פוזה", כמו שאתה לא יודע מי אתה,

מרוב כל החרא שאתה מנסה למכור לעולם.

הוא קונה את זה אולי,

אבל לא אני.

כי אני מכירה אותך.

ואתה כזה אפס.

אני מצטערת על זה, רק בגלל שאולי הרגשת שזה נובע מתוך קנאה,

אבל זה היה מתוך הרגשת השחרור,

שאני סוף סוף יכולה להעיף אותך בכזה טיל מהחיים שלי,

בלי חשש שזה יפגע בך.

קשה לי להאמין שהיה לי אכפת ממך לאורך כל הזמן הזה,

אתה פרק תם ונשלם בחיי,

ולעולם אני לא אעשה את הטעות הזו שוב.

ברוך השם

(שהתחלתי להאמין שאולי הוא קיים אחרי כל אלפי המעללים המהוללים).

אז הוא מסודר, איי גס, לזמן הקרוב,

וגם כל שאר העולם כפי הנראה,

אז התקווה היחידה שלי היא,

שאולי אולי מישהו,

מישהו דואג,

דואג גם לי-שם למעלה.

יום העצמאות שמח ממה שעוד נותר ממנו,

ניני שלכם, ממש כמו חדשה.