ניני בארץ הבארים

אין בוקר אחד, מאז חיי הרווקות שלי, שלא קמתי עם אותה מחשבה בראש-

"כדאי לך מאוד להשיג חבר כל עוד הציצי שלך עומד".

עם מחשבה כזאת, אי אפשר לטעות הרבה.

ואסור לעשות פשרות.

כי מי יודע, אם מחר אני אקום,

והציצי שלי יגיע לפופיק.

אז כמו שאתם בטח יודעים,

אני לא פראיירית.

בעצם-אני לא פראיירית בכלל.

וכמו שאתם בטח ובטח יודעים,

טוב מוקדם ממאוחר מאף פעם לא-

ובמקום לזיין לכם תשכל-

עשיתי את הבלתי יאומן.

בחצאית מיני קצרצרה,

וגופייה סקסית לבנה,

נעלי עקב שיקיות משהו,

וטיפה מסקרה להגברת הביטחון העצמי,

יצאתי למסיבה עם מטרה אחת מרצדת במוחי-

היום אני מוצאת אותו.

אם רק הייתי יודעת שאני אהיה מנוזלת עד מוות באותו היום בו אפגוש את אביר חלומותיי,

הייתי מנסה למצוא תאריך אחר ביומן.

אבל לא. המזל מסרב להאיר לי פנים פעם נוספת,

ואני נאלצת להיעזר בטישו גם במרכז רחבת המועדון.

לא פלא שכולם חשבו שאני סוג של עוף מוזר,

והאמת-אני חששתי שאני יותר בכיוון של מקרוני מוזר,

כי מי מקנח אף ברגעים בהם צריך לשדר סקסיות משוועת?!

אז, הצלחתי להסתדר עם הניזול מספר פעמים,

עד שראיתי אותו.

העיניים שלי-העיניים שלו- כל שאר העולם עומד מלכת,

ואני מביאה אותה בקינוח סמפונות מהסרטים.

אני בעצם דיי מקווה שכל העניין עם העיניים לא קרה, כי אז יש סיכוי שהוא לא ראה.

אבל לנוכח ההתפתחויות, זה ממש לא מעניין אותי.

זרקתי את הטישו, והלכתי לכיוון שלו,

משאירה את החברות מאחור-

רוקדות בשיא הפנאניות, בלי משים לב לאן הצלע הרביעית נעלמה.

התקרבתי, בלי פחד, ופשוט נעמדתי דום.

בלי להגיד מילה, בלי לחייך, פשוט עמדתי, כמו בול עץ דבילי.

הוא חייך, למזלי, ושאל אותי שאלות,

שאין לי מושג מהן,

כי המוח שלי היה ברקיע השביעי באותם רגעים,

והחלק שדואג לזיכרון היה עסוק מידיי בלרקוד סמבה עם האונה השמאלית.

הייתי יכולה להיות ממש סקסית,

אם רק המוח שלי היה משדר לגוף שלי לעבור ל"נוח",

אבל פשוט לא היה עם מי לדבר.

הצלחתי (באורח פלאים) לענות לו,

מה שכן-אין שמץ של סיכוי שעניתי דברים נכונים,

והוא כנראה לא לקח קשה מידיי,

כי מצאתי את עצמי רוקדת איתו תוך כמה דקות.

אולי הוא חשב "סאמוואן איז גואינג טו גט לאקי לאקי טונייט!!!!"

אבל זה לא נראה ככה, כי הוא אפילו לא ניסה לנשק אותי.

אבל לא נרתעתי, ונישקתי אותו.

אני.

כן, אני.

שיא המרובעות שצריכה שיעשו הכל בשבילה,

עשתה משהו פעם בחיים,

וזה הרגיש טוווווווווווב J יאא מאן.

החלפנו פלאפונים, כנראה,

כי אחרי זה הוא התקשר.

יצאנו לשתות קפה,

בבית קפה מקסים ואינטימי,

עם מוזיקת ג'אז נעימה.

הוא היה פשוט.. מותק.

פשוט מותק. ואני לא מאמינה עד עכשיו איך הבאתי אותה בשיחוק.

מצחיקה אותי המחשבה על כל אותם דברים שהפסדתי בגלל הפחדנות שלי.

ואולי זה רק בגלל ששמתי מסקרה.

אין לדעת.

מה שבטוח הוא,

ששום דבר לא ידוע לא שנה, לא שבוע רק לנוע לנוע.

ואני מאחלת לעצמי, את כל הטוב שבעולם,

כי אם אני לא אאחל לעצמי,

אף אחד לא יאחל לי.

שיהיה שבוע טוב יקיריי,

ראו זאת בתור נקודה של אור-

מיריקלס דו האפן.

אהבה.