ניני בארץ הבארים

מישהו חכם אמר לי פעם, שאי אפשר לדעת מה צופן העתיד.

בעצם, לא צריך להיות חכם כל כך כדי לדעת את זה,

אבל משום מה-ממנו המילים נראו נכונות כל כך.

אם נחשיב את הקפה החצי-אינטימי בתור "פגישת היכרות ראשונה",

הדייט הרשמי הראשון ארע במסעדה יפנית מוכרת במחוזותיי.

אני בחרתי J.

ניסיתי שלא להתגנדר יתר על המידה,

מה שהיה קשה-עקב מחלת הגנדור הקשה שלי.

בסוף וויתרתי על העקבים, כי לא רציתי להבהיל אותו עם כל המטר 72 שלי,

פלוס ה-6 ס"מ של "אלדו".

לפעמים, יוצא לי, בלי לשים לב,

פשוט לבהות בו כשהוא מדבר.

זה קרה המון בהתחלה, אבל היום אני מנסה להיפטר מזה.

זו ממש פדיחה, כי יום אחד הוא שאל אותי,

ממש משום מקום, אם אני חושבת שהוא נראה מוזר.

שאלתי למה, והוא אמר שאני מסתכלת עליו כאילו הוא חייזר שזה עתה נחת ממאדים,

והוא מדבר איתי את שפת ה"איבי דאבא" בסימנים חוצונים.

לא בדיוק במילים האלו, אבל משהו בסגנון.

עניתי לו שאני פשוט מנסה להתרכז במה שהוא אומר,

כי יש לי הפרעות קשב וריכוז.

הוא לא קנה את זה.

אבל לא היה טעם להתעמק,

כי הוא נתן לי נשיקה ואמר "את מוזרה בטעם טוב".

עד עצם היום הזה לא הבנתי אם הטעם הטוב מתקשר ל"את" או ל"מוזרה" במשפט.

הזמנתי שולחן, כדי שלא ייווצר מצב שבו נאלץ ללכת למסעדה אחרת,

איטלקית למשל,

שיש בה פסטה, למשל,

שהיא נורא-משמינה,

ונורא גורמת לי להיראות כמו רוזי אודונל בצעירותה,

למשל.

אז ישבנו ושוחחנו לנו בנעימים.

זאת אומרת-הוא דיבר,

ואני שטתי בין מציאות לפנטוז,

תוך כדי בהייה עגלית כתמיד.

ואז הוא היה חייב להרוס.

את כל הערב המושלם הזה,

הוא פשוט היה חייב להעכיר.

מבט אחד בפרצוף המעצבן שלו,

והכל פשוט יכול להתמוטט בתוכי.

לא, כמובן שלא מדובר במותק החדש,

אלא מיסטר מייקל שהיה עם מיס קיוטי חדשה.

הם כל כך לא עניינו אותי, אבל המבטים שלו הפריעו לי.

ידעתי שהוא קלט אותי,

למרות בעיות הראייה שלו,

וידעתי שבתוכו הוא מייחל לי כשלון.

ניסיתי שלא לחשוב על זה,

ניסיתי שלא להסתכל,

אבל שוב לא הצלחתי.

העיניים שלנו נפגשו,

חייכתי ועשיתי "שלום" קטן,

כשממש הייתי מעדיפה לעשות לו אצבע משולשת.

סיימנו לאכול, ושמחתי להיחלץ מהמקום הזה,

שפשוט התחיל להיסגר עליי עקב המפגש הכל כך לא רצוי.

אך, אבוי! הדרך ליציאה חסומה.

הם ישבו בדיוק בדרך החוצה,

ולא הייתה ברירה אלא לברבר איזו סמול טוק.

"מה שלומך ניני?"

"הכל באמת טוב, ואיתך?"

"אני רואה. גם, מעולה. טוב לראות אותך"

"אה כן? יופי, אז.. אנחנו חייבים ללכת, ביי".

ניסיתי לחייך כמה שיותר,

אבל החיוך המעצבן שלו פשוט מנע ממני יכולת לעמוד.

הוא פשוט איפוס האפסים בשבילי,

והמבט שלו, המבט הזה של וואלה-הכל-אחלה-פנאן-פיסטוקים-את אמרת לא-אני ממש שמח בשבילך- שיהיה לך אחלה שבעולם;  גרם לי לרצות להקיא.

החקירה המשטרתית שעברתי בדרך חזרה הביתה הייתה קשה לא פחות.

הוא רצה לדעת.

זכותו.

סיפרתי, ולא סיפרתי,

כי היה כל כך הרבה לספר,

אבל בעצם לא היה שום דבר להגיד.

הוא לא כעס,

הוא דווקא הבין,

ואני חושבת שעצם המחשבה,

שהוא ה"בחירה" שלי כביכול,

טפחה לו על האגו,

כי הוא פשוט חייך ולא אמר הרבה.

"היה טוב וטוב שהיה?"

"היה סביר וטוב שנגמר"

"אני חושב שאני מרגיש אלייך משהו כמו אהבה"

"גם אני חושבת, אבל בוא לא ניחפז להצהרות".

"היי, אני חייב להגיד משהו"

"מה?"

"את מוזרה בטעם טוב מאוד"

"גם אתה מוזר. כי אתה איתי"

שנינו צחקנו צחוק של עייפות,

והוא הוריד אותי בבית.

אם אלוהים קיים שם בשמיים,

הוא יודע מה הוא עושה,

כי רק כוח מיסטי כלשהו היה יכול להפיל עליי כזה מלאך.

ומוזר,

כי לפעמים זה מרגיש יותר מידיי בשבילי.

אבל לפעמים יותר מידיי זה מה שיש.

ויודעים מה?

נראה לי שאני מתחילה להתרגל.