ניני בארץ הבארים

הרקע-

היינו יחד בכיתה 4 שנים, מכל מכלול שנות הלימוד שלי.

חוויתי את כל חוויות הנערות שלי איתו, או בעצם במקביל לו.

מסתבר, שגם בגן חובה היינו יחד.

תמיד היו בניינו יחסי שנאה-אהבה.

כלומר, האהבה החלה לא מזמן, אבל שנאה הייתה והרבה.

בלי שאף אחד ידע,

וזה באמת סוד,

לפני שנה-הוא היה הטריגר למעבר הכיתה שלי.

ובאמת ששנאתי אותו בכל מאודי.

אומרים שהגבול דק בין אהבה לשנאה.

מסתבר שזה נכון.

הוא תמיד היה "פלייר".

זה תמיד מאוד הגעיל אותי.

פעם אחת, כמה בנות מהשכבה, שהוא היה עם כולן בו זמנית, החליטו להחזיר לו.

אני לא הייתי אחת מהן, כי תמיד הייתי "חכמה מידיי בשביל זה".

ריני הייתה אחת מהן.

אותי זה בעיקר הצחיק.

מאז המעבר לתיכון, דרכינו דיי התפצלו.

הוא כבר לא היה במעגל החברים הקרוב שלי.

הוא גם לא עניין אותי כל כך.

בתקופה בו שנאתי אותו הכי הרבה בחיים שלי,

יצא לנו להיות יחד באותו מועדון.

הוא שתה כל כך הרבה, שאני, בשנתי הרביעית להכירו, לא זיהיתי אותו.

הוא צעק לי שהוא אוהב אותי כל כך חזק שלמרות המוזיקה כל המועדון הצליח לשמוע.

חשבתי שהוא אדיוט.

ההווה-

לא השתכנעתי מהר כל כך.

ידעתי מי הוא,

ידעתי שאנשים כמוהו לא משתנים.

הייתי סקפטית כתמיד,

ולא נתתי לעצמי להיפתח.

מחקתי אותו מהאיי סי קיו, באותה תקופה,

ופתאום הוא הוסיף אותי שוב.

יצאנו לסרט.

על זה אתם יכולים לקרוא כאן.

פחדתי עד עמקי נשמתי שהוא לא יראה אותי, כמו שרציתי שיראה.

החבר הכי טוב שלי,

שלצערי הרב התרחקנו המון מאז שהוא עם הפוצי מוצי שלו,

הסביר לי שהוא דווקא כן השתנה.

ושהוא באמת מתכוון לכל מה שהוא אומר.

אז הנחתי את הסקפטיות בצד,

והלכתי על זה.

וטוב לנו ביחד.

העתיד-

מי כמוכם יודע שאני לא מגדת עתידות,

ולא צופה שום דבר חוץ מבטלוויזיה.

אבל אני הולכת עם זה,

כי אני מרגישה שזה אמיתי.

שזה נכון.

אין לי מושג מה יקרה בקרוב,

או קצת יותר רחוק מקרוב,

אבל יש לי תחושה שזה קסם.

ואין לי הרבה מה להוסיף,

רק לבקש שזה יימשך.

אז אני מסודרת.

מה אתכם?