ניני בארץ הבארים

ישבתי אולי שעה על האסלה,

בוכה בכי תמרורים.

לא יכולתי להפסיק לרחם על עצמי.

כל דבר הזכיר לי דבר אחר שלא הלך טוב,

ולא הצלחתי להשתחרר.

חשתי באמת  בבדידות

וקושי להתמודד עם העולם.

הכי כואב, שבפעם הראשונה,

הייתה לי תחושה שיש סיכוי שאני לא אקבל את מה שאני רוצה.

וזו הכאפה הכי גדולה שקיבלתי.

***

"מסתבר שזה לא היה זה."

"עם ההוא או עם ההוא ההוא?"

"עם שניהם. כולם טעות. אני טעות. אני לא מצליחה לעשות שום דבר  כמו שצריך."

"מה זה כמו שצריך?"

"כמו שצריך לעשות, כדי שבסוף יהיה לי טוב"

"אבל זה לא הסוף."

מי אמר?

***

המלנכוליה הפכה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי לאחרונה,

כשהיא מוסווית ע"י חיוכים של יום יום.

אני מרגישה כאילו הסביבה שהקיפה אותי,

תמכה בי, דירבנה אותי ואהבה אותי,

לאט לאט מתפוגגת,

כשבמרכז נשאר הגרעין הקטן,

אבל הלא מספק.

אני מרגישה כאילו איבדתי משהו.

אני מרגישה חלשה.

ואין סיכוי שבעולם שאני באמת אצליח להוציא את הבוץ הזה מתוכי,

ואולי לא בכתב,

אבל תסלחו לי על חוסר הבהירות שלי.

"היי" מטורף מתחלף תוך שניות ל"דאון" מאסיבי,

ונמאס לי להיות על הקרשים שניה אחרי שריחפתי.

אני משתדלת כמה שיותר לא לפתח ציפיות,

אבל זה כל כך קשה.

אפילו בלתי אפשרי.

אולי אני סתם מתבכיינת,

וסתם מקטרת לשווא,

ואולי החיים שלי הם באמת עוגת קצפת לעומת מה שיכלו להיות בנסיבות אחרות,

אבל אני לא אשקר,

כי באמת נראה לי שאני אהיה לבד לנצח.

אולי זה הגורל שלי, ואולי נועדתי להיות "אדונית תבלינים",

כי הבכי הזה התפרץ מתוכי כמו הדבר הכי נכון בעולם,

למרות שרק נגמר לי הנייר טואלט.