ניני בארץ הבארים

מפה לשם, משם לפה, או כמו שאומרים- קיצר,

יצא לי לבלות מעט מאוד הקייץ הזה.

תכננתי להתפרע קצת מעל הממוצע,

מה שלצערי לא קרה.

בואו נודה בזה,

תמיד כל מה שנראה רחוק הוא דבר שנרצה יותר מהכל.

אם תשאלו אותי עכשיו איפה הכי הייתי רוצה להיות-הייתי אומרת דרום אמריקה,

או אם תשאלו איך הייתי רוצה להיראות הייתי מתוודה "אפרו-אמריקנית" מבלי להניד עפעף.

הוא היה מחוץ לגבול היכולת שלי ברמות בלתי ניתנות לתיאור,

וחשבתי שאין לי סיכוי.

ידעתי שאין לי סיכוי, על מי אני עובדת, ידעתי.

אבל רציתי. רציתי מאוד.

ניסיתי שלא לעשות את כל "מחוות ההתעניינות" הרגילות שלי,

כי תיארתי לעצמי שבחור מחוזר שכזה לא יעריך אותן.

אפילו ניסיתי להתעלם.

במסיבה אחת אפילו שמתי לב שהוא קרוב,

והוא הסתכל,

אבל בטח על אחת החברות שלי.

לגביו-הבטחון העצמי שלי, שכל כך מאפיין אותי- נמוג וניגוז,

כשנותרתי רק גוש בשר ריחני ומזיע,

שעושה עבודת התעלמות מצויינת דרך אגב,

על מישהו שאפילו לא שם לב.

בעייני עצמי, אני פשוט לא בליגה שלו.

וזה משום מה מעצבן אותי, אך מרגש אותי בו זמנית,

כשאני יודעת כמה קשה אני אצטרך לעבוד כדי להשיג אותו,

אם בכלל.

ואפילו סתם, רק ללילה אחד,

או אפילו סתם, רק לשניה אחת,

ואפילו רק חיוך.

וזה יספק אותי.

נשבעת.

אז אולי להיות ידידה של החבר הכי טוב שלו- זה לא הרעיון הכי טוב,

כי בטח עכשיו אני נמצאת בטריטוריה שלו-

ולא מתעסקים עם בחורות של חברים,

ואולי זה היה רעיון מצויין,

כי הוא לא היה שם לב לקיומי אחרת.

ואולי כשללכת ערומה,

או לרקוד כאילו יש לי עוויתויות חזקות בברכיים,

או חלילה להקיא את נשמתי עליו יהיו הדרכים היחידות למשוך את תשומת הלב שלו,

אני אכנע.

ואולי גם לא,

אין לדעת.

אבל הוא כל כך שווה,

שאני מזכירה לעצמי יצור מערות מזן ניכחד לידו,

או אפילו את גריזלדה,

או אשתו של גרגמל.

אז אני ארשה לכם לצחוק,

או אפילו קצת לגחח,

כי אם לא נצחק נבכה.

ואם נבכה יהיו לנו שקיות שחורות מתחת לעיניים,

ופעם רוקסי אמרה ש"את השחורים מהעיניים אי אפשר להסתיר".

סליחה, היא בעצם אמרה "את השחורין מהעייניין אי אפשר להסתירררר".

ואני מתיימרת שלא לרחם על עצמי,

ולא לשדר חולשה חיצונית,

אבל לפעמים הרעד ברגליים מפתיע מבלי לשים לב.

אז שלום,

קוראים לי לוכנס,

ואני זקוקה לקונסילר טוב בדחיפות.

(אוהבים אותך לוכנס).