אני מנסה לצוות על עצמי להאמין אבל מתקשה ברמות עצומות להכיל את כל הרגשות בתוכי.
כאילו אני בלנדר אנושי.
הוא כנראה עבר טיפול לפוריות כי הוא קיבל את הביצים של החיים שלו כשהייתי קרובה מאוד ללכת עם מישהו אחר. ולא להסתכל אחורה. (אתנחתא דרמטית).
הזמן עובר ואני איתו עוברת שינויים של בגרות ושאר ווג'ראס,
וגם דברים שלא פרטתי כאן במפורש כנראה ישתמעו מדבריי.
חוששני.
אז הייתי במסיבה המסריחה ההיא, ושוב תקתקתי את עצמי למראה ספק מדויק ספק מפוקפק, וכן ניסיתי להשאיר את הציפיות בבית, כי נשבר לי.
אז- הוא עדיין לא שם עליי זין, מה שביאס לי את הצורה בכל פעם מחדש,
ומצאתי את עצמי שואלת שוב ושוב אם אני מתעסקת בקקה או שפעם אחת,
אחת,
רק אחת,
אני צודקת.
ואין דרך להסביר איך הרגשתי כשהוא בא לדבר איתי
אין (אין!!!) אין.
הוא כזה חתיך שבא לי פשוט לקרוע את העור מעצמי ולהיוולד מחדש שווה כמוהו.
יאללה, הוא כזה חתיך.
שלא להפתעתי, הוא לא חכם גדול. לא רציתי שיהיה. פחדתי פחד מוות שהוא גם יהיה מקסים ושנון, ואז נטל האחריות על "דייטינג" הגבר המושלם ייפול על כתפי ובחיי שאני לא רוצה את זה.
יותר מידיי כאבראש.
אבל מי אמר בכלל שהוא ירצה לצאת איתי כי אחרי הכל אני סתם עוד יצור-אגמים-מסתורי לידו,
ואולי אני מגזימה,
אבל אני לא.
דיברנו ודיברנו וניסיתי לשמור על פאסון מלאכותי שלא יסגיר את רצונותיי (העזים .. מידיי) לגרור אותו לשרותים ולעשות אותו כאילו אין מחר.
אז אמרתי שכדי לדבר איתי הוא צריך להשקיע.
לקחת אותי לדייט אמיתי, "דינר אנד אה-מובי" כזה, כמו איזו נעל בית משומשת.
הוא לא נרתע,
כנראה כי הוא ידע שזה לעולם לא יקרה,
או שהוא פשוט ממש בקטע שלי.
תאמת, לא נראה לי. הוא סתם רצה לזיין.
אבל לי לא אכפת והחלטתי שלא אכפת לי ואין ציפיות אז גם אין אכזבות ואני עומדת במילה שלי.
נתתי לו הכל חוץ מדגימת שתן ותעודת זהות.
הוא באמת התקשר.
אבל התפדחתי מידיי לענות לו.
דיי, דיי, דיי להיות כזאת "כאפות".
שלחתי לו אס-אמ-אס ואמרתי לו שנדבר כשאני אגיע הביתה.
אני כאן, מדברת איתו בזה הרגע,
ומתפללת שאלוהים יעשה לי ג'סטה אחת לרפואה,
לפני שאני באמת אהיה חולה.
אוהבת אתכם.
הכי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
