ניני בארץ הבארים

האדמה מתחת לרגליים שלי נבלעת,

ואין לי זמן או כוח לחשוב.

קיוויתי שהוא ישכיח את מה שכבר הרבה זמן לא הצלחתי להעלים מדעתי,

אבל התברר שטעיתי.

זה נורא.

בסדר, עברתי את שלב הדיכאון, אבל המהלומות שהחיים נותנים בי הולכות ונעשות גרועות יותר.

חברות שלי לא מרחמות עליי וממשיכות להפיל עליי כל סיפור אפשרי,

כשאני משתדלת לא לקחת ללב, לעזור, ליעץ, אבל אני לא מסוגלת. קשה לי מידיי לשמוע.

מוזר לחשוב שלי זה כואב יותר מלהן,

וכל דבר נשמע לי הזוי יותר מהשני.

כמו שריני אמרה, "כל חתיכה בפאזל נראית יותר לא קשורה"-

ואולי זה מאוד לא פיוטי אך חודר אליי כמו רוח פרצים.

כל הזמן הזה חשבתי שהתכשלתי,

שיהיה קשה להכות בי בתדהמה,

וזה פשוט מפליא עד כמה שזה פשוט.

נחיה, אני אומרת,

עד שכבר לא יהיה לי כוח לסבול את זה.

איכס.