החיים, היקום וכאלה

יעל אומר/ת:
בגלל שזרקת אותי ככה!
בלוגר ממוצע אומר/ת:
את זרקת אותי קודם!
יעל אומר/ת:
יא זבל
בלוגר ממוצע אומר/ת:
יא מניאקית

"מה קורה בוס? התקשרתי לומר לך שאם אפשר, אם אפשר, אם אפשר לא לעבוד חמישי-שישי-שבת"
"לא, לא. אתה לא עובד בשבת"
"סבבה. אבל רק ממש חשוב לי לא לעבוד בחמישי-שישי-שבת"
"לא, לא. שבת אתה לא עובד בכל מקרה"
"הבנתי. אני רק ממש מבקש לא לעבוד בחמישי-שישי-שבת"
"אין מצב שאתה עובד בשבת"
התייאשתי.
הוא רשם אותי בשבת. 

לא משנה כמה שנים יהיה קיים האינטרנט, תמיד כשתעבור מעברית לאנגלית, הסוגריים והניקוד יהיו הפוכים

בלוגר ממוצע: "אני לא מבין איך אתה יכול להיות תקוע 10 שעות ביום מול המחשב ושלא יהיה לך פייסבוק"
מאור: "מה לעשות אחי, אין לי חברים"
משה: "כן אחי, מאור כ"כ לא מקובל שיש לו מינוס חברים בפייסבוק. הוא חייב להם חברים"

ברק: "תגיד לי, אתה מקשיב לי בכלל?"
בלוגר ממוצע: "מה? אה, פשוט הסתכלתי על החרא שדרכת עליו הרגע שאני לא אדרוך עליו בטעות"

אז סילי ולא סתם דנה קישרו אלי את השבע עובדות הזה. החוק הוא לשים לינק לבלוג שקישר אותך למשחק, לכתוב שבע עובדות על עצמי שלא ידעתם, לקשר שבעה בלוגרים אחרים למשחק, ולהודיע להם את זה בהודעה בבלוג.

אז בחרתי בעכברת גינה (שתהיה בריאה), Unplugged (שאולי יעשה את הפוסט החיובי השנתי שלו), סניה (שאני מניאק אם לא קישרו אליו כבר אלף אנשים, אבל לך תבדוק בתגובות שלו), הוא והיא (שבטח יעשו על זה פרויקט 7 דברים שלא ידעתם על...), אוטופיה (שהחיים שלה דבש, אבל היא לא יודעת), קשיש בן 20 (פעם 18) (שיאצו), ו- sexy18 (ששששששש).

חוץ מזה אני גם מקשר ל-Ginjah. סתם כי בא לי.

מכירים את המשחק טיק טאקי? אז אני הייתי אחד היוצרים שלו. מצחיק שמאות אלפי אנשים הורידו אותו, אבל בודדים האנשים שיצא לי לפגוש ששמעו עליו או שיחקו בו.

בזמן העבודה עליו שיחקתי כ"כ הרבה טאקי, שהייתי בלתי מנוצח. ניצחתי את הממציא של הטאקי, ובעיקרון הייתי מנצח אז משהו כמו 9 מתוך 10 משחקים. פעם מישהו פנה אלי, שאל אותי אם אני היוצר של המשחק, וכשאמרתי שכן, הוא אמר לי שאם אני צריך משהו – כל דבר – שאדבר איתו. הוא לא הסכים לפרט.

בחופש הגדול אחרי כיתה ו' הייתי בקייטנה. ערב אחד כשהיינו בא"ש לילה, התאפקתי משהו כמו 3 שעות לא לשחרר איזה נוד. אחרי כמה זמן נכנעתי ושחררתי וואחאד יוסוף. עד היום מספרים על האורך, ועוצמת הדציבלים שלו, ועל החולות שהתפזרו מתחת לתחת שלי תוך כדי. הוא היה כל כך אגדי שמאותו רגע יצרנו את קייטנת הפלוצים, והייתה היררכיה ורק על זה דיברנו כל היום. אני הייתי, מן הסתם, קיסר הפלוצים (היה גם מלך, נסיך, נסיכה, ליצן הפלוצר וכו'). אחרי כמה ימים, כשלא הצלחתי לשחזר את ההצלחה של הפלוץ, היתה מהפיכה והורדתי לדרגה של דוכס (מתוך כבוד למורשת שיצרתי). סילי, טולק אבאוט אלטרינג יור ריאלטי =]

אין שום דבר, שאני מצליח לחשוב עליו, שלא עברתי או עשיתי בזמן שמירה, חוץ מהדברים הבאים (ויש משמעות לניסוח): להיות תחת השפעה של אלכוהול (או סמים, שבחיים לא עשיתי), לא כיוונתי ישירות על מישהו כשיריתי, לא ניסו לחטוף או לירות מישהו או על מישהו בזמן שאני שמרתי. חוץ מזה, עשיתי בערך הכול, כולל הכול (שהגיוני).

אה, ולא דרכתי כדור על מפקד שלי בזמן שמירה.

נכון אלה שאומרים שהם אוהבים את כל סוגי המוזיקה? אז הם סתם מחרטטים. אני ב-א-מ-ת אוהב בערך את כל סוגי המוזיקה. אני מוצא יופי בכל סוג מוזיקה שקיים. הכל. מטאל, עברית רוק, מזרחית, דיכאון, אופרה, בלוז, טראנס, רוסית, פאנק, ג'אז, פופ... באמת הכל.

זה בטח יעבור לי עם השחרור, אבל אני קשור לנשק שלי. לא יכול בלעדיו. בשנתיים ושמונה האחרונות לא היה יום אחד שנפרדתי ממנו. הוא כמו יד שלישית בשבילי, וחוץ מבמקלחת וביציאות הביתה הוא תמיד איתי. תמיד ביציאות הביתה אני מרגיש מוזר כשהוא לא עלי, ואני מרגיש מוזר כשאני מפריד מכלול מהנשק. אבא שלי כל הזמן מחביא אותו, כי הוא לא רוצה לראות אותו על הרצפה בחדר שלי, ואני תמיד מוצא תירוץ אחר להחזיר אותו לחדר. מכירים את השוק הרגעי כשאתם בבית ולרגע אתם לא קולטים איפה הנשק שלכם? באחת היציאות הראשונות שלי בטירונות הייתי בים, ופתאום במים חטפתי שוק לרגע של 'איפה הנשק'. נראה לי שאחרי השחרור אני אעבור לאמריקה או משהו, אקנה מטול, ואסתובב איתו ברחוב.

פתחתי את הבלוג הזה בשביל כסף. בגלל זה הוא היה כזה מעפן בהתחלה. בסוף הייתה חסרה לי נקודה אחת בשביל לקבל 200 שקל (אבל קיבלתי חולצה). המשכתי לכתוב בשביל תהילת העולם.