אופק עקרב

חורף אצלי בלב. חורף אצלי בעצמות. חורף מתחת לכל השכבות של הבגדים והשמיכות.
קר לי בלב. קר לי מגעגוע. קר לי מצורך – פיזי לגמרי – במגע. באהבה. בליטוף.
כל הקיץ הארוך הזה, בכל פעם שהתגעגעתי לחורף, שכחתי כמה אפור, קר ובודד הוא יכול להיות. זו לא חוכמה לאהוב את החורף כשיש מי שיתכרבל איתך מתחת לפוך, יחבק אחרי חפוז קטן על השטיח בסלון, יניח ראש בחיקך ויסתכל בעיניך במבט שאומר, רק את ואני בייבי. רק את ואני.
זו לא חוכמה לאהוב את החורף כשמסביב קיץ. לא חוכמה לאהוב כשטוב. לא חכמה לאהוב. לא חוכמה. לא.....

אהבה. אהבה. אומרים שאצבעות הרגליים קופאות תמיד ראשונות. טעות. הלב – הוא שקופא ראשון ומקפיא את שאר הגוף, מכף רגל ועד ראש.
הכל קפוא אצלי. קר ומנוכר מחוסר שימוש. מחוסר תרגול. מחוסר אהבה. אני מקנטרת את הסובבים אותי, את האוהבים אותי, את הרוצים בטובתי. לא מסוגלת לחוש את החום שהם מפיצים, עיוורת לגישושי החיבה שלהם, נזקקת להם עד ייאוש אבל לא יכולה לאתר את המשואה המאותתת אלי מצדו השני של הקרחון, מצדו השני של החדר, מצידה השני של המיטה.
כל רווח הגדול ממגע פיזי ישיר, הוא בלתי ניתן לגישור מבחינתי. כל מגע ישיר, הוא בלתי נתפס עבורי. כל טיפה של גשם – היא מסמר נוסף בסרקופג הקרח של החורף שלי....

ליאור נשאר איתי בקיבוץ יומיים, חזר לתל אביב, הפקיד את ענייני העבודה בידי דודי, סגנו הנאמן ודהר חזרה לקיבוץ. הוא היה הנחמה היחידה שלי במשך השבועיים הארוכים והאיטיים של גלותי אי שם בסוף העולם שמאלה.
החורף של הצפון, לא דומה בשום צורה ואופן לחורף של מרכז הארץ. הקור חודר את העצמות, מחלחל דרכך לאט ובבטחון, וקונה לו משכן במקומות שמעולם לא ידעת על קיומם.

ליאור ואני ניסינו לחמם זה את לילותיו של זה אבל הקור הפריד בינינו. גם החדר החם, המחניק, לא הספיק בשביל להמיס את כלוב הקרח שהלך והתגבש סביב ליבי.
בימים – ישבנו מול מסכי המחשבים (הלאפטופ שלו הלך איתו לכל מקום – כמו תמיד), צדים, חופרים, מגששים, מחפשים נקודות אחיזה. 
בלילות, נאחזתי בו בייאוש, מתחפרת לתוך חזהו, מחפשת מקום בו ייחם לי קצת. מקום שאמצא בו מנוחה, ולו לרגע, מן המציאות הבלתי אפשרית של חיי, ולא מצאתי דבר...