אופק עקרב

הדרך לקציר עוברת בוואדי ערה.
רנו מגאן לבנה, מספר רישוי צבאי, טסה על הכביש הדו מסלולי כאילו אין מחר. חדרה כבר הרחק מאחור, צומת עירון חלפה הרגע בחטף, סייפרס-היל מייללים משהו ברקע ועידו אלוני, מאחורי ההגה, כאילו לא ממש נמצא על הכביש באותו רגע. הרכב לוקח את עצמו, עצמאית, בין שני המסלולים בכיוון צפון. הראש של אלוני טוחן וטוחן את הסיפורים ששמע, שואל עשרות שאלות, מצמיד ומחבר מאות פיסות מידע ונקודות השקה. מנסה לפרק ולהרכיב את המשוואה כך שתתאים לתוצאה הקיימת בשטח, ולא מצליח. כל פעם שהוא מצליח לחבר 90% מהרמזים לתמונה אחת, כמעט שלמה, הוא מוצא עצמו עם 10 האחוזים הנותרים, מתגלגלים לו בין הרגליים ולא יודע מה לעשות בהם ואיפה להניח אותם כך שלא יסתרו לחלוטין את המבנה הלוגי שכבר הצליח לארגן.

הוא לחוץ לשמוע את הסיפור של נעם מהוריו. יש לו תחושה שמשהו בסיפור הזה מכיל את הפרטים החסרים. הוא לא בטוח לגמרי שהם יידעו לתת לו את מה שהוא מחפש, אבל הוא משוכנע שיוכל לזהות את הנקודות המשמעותיות ולכוון אותם בשאלות המתאימות.
מספר הטלפון שקיבל מאביעד התברר כבלתי מועיל בעליל. מנותק. "מספר הטלפון אליו חייגת איננו מחובר....". יעל שוסטר. גם אביעד לא ידע לומר לו בדיוק מי היא. רק שהיא קשורה לשמואל מאירי בדרך כלשהי. אולי אשתו. אולי גרושתו. אולי אחותו או בתו. לא ברור. שום דבר בעניין הזה לא היה ברור. גם את מאירי עצמו אי אפשר היה להשיג. נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. למה הוא לא מצליח להשיג את האיש החתום על חוזה השירות של נעם ביחידה המיוחדת ההיא, מה היה הטייטל שלה בדיוק? "הסוכנות לפיקוח על גופים עוינים"... פאק. מה זה בכלל הגוף הזה? זה צבאי? אזרחי? שב"כ? מוסד? למה אי אפשר למצוא אף פרט על היחידה הזאת? למה אף אחד לא מוכן לדבר? משהו בתוכו, תחושת בטן עצבנית, אומר לו שמחיקתו של נעם גריימלר מהמצבה אינה מקרית, ושהיא קשורה, ישירות, לטחינה המאסיבית שעברה היחידה שלו לפני שלושה ימים בלבד. המודיעין שנעם יכול ואמור היה לספק – היה מונע, בוודאות, את שרשרת האירועים המחורבנת ההיא וחוסך חיים של שמונה אנשים טובים. טובים מאד. אבל לולא נפלו לתוך המלכודת ההיא, מה עוד היה נמנע? מה עלול היה להיחשף – לו היו מגיעים למטרתם? ולמי היה את האינטרס למנוע את ההגעה הזאת בכל מחיר?...

הכביש השחור רץ מולו, זורם תחת גלגלי המגאן ברעד מונוטוני, עמום. שליטתו ברכב בלתי מודעת. תיאום עין- יד- רגל מושלם, אוטומטי, חלק, עד שפתאום נשמע פיצוץ עמום מחוץ לחלון הסגור ועם אחד הקליימקסים של סייפרס, הוא מרגיש את ההגה נחטף מידיו, מושך ימינה בכוח. הוא מנסה לשבור שמאלה ומגלה שאיבד את ההיגוי של הרכב. מפמפם בלמים ומושך את בלם היד. הרכב נזרק אל השוליים, מתהפך באוויר אל התעלה שבצד הכביש והעולם מסתחרר מבעד לשמשה הקדמית. הוא מספיק לכסות את הפנים והראש בידיו כששלד המתכת נחבט בכוח בקרקע, מתגלגל ועוצר בחבטה. הכאב לא בא ברגע הראשון. ההלם חזק ממנו בהרבה. הוא חייב לצאת ממלכודת הפח הזאת שאוחזת בו עכשיו בכוח בין ההגה לגב המושב. מגשש אחרי אבזם חגורת הבטיחות. משחרר אותו ומתאמץ להיחלץ מהמלחציים שהוא תקוע בתוכם. ההגה קבור עמוק בין צלעותיו. פתאום הוא קולט שהרכב מונח על צד שמאל, שני גלגלי ימין באוויר ומושב הנהג לחוץ ומעוך כלפי מעלה, לעבר מושב הנוסע. הוא שולח יד ומנסה לקחת את משענת כיסא הנהג אחורה. במפתיע, המשענת נדחפת אחורה בחריקה והוא מצליח להשתחל כלפי מעלה ולעבר חלון הנוסע המנופץ.

הכאב בצלעותיו שורף כמו אש ורגל שמאל לא מגיבה להוראות ממוחו המטושטש. פאק. מה קרה פה?!  הוא זוחל החוצה, מושך עצמו בכוח דרך חלון הדלת הימנית הפונה כלפי השמיים המאפירים, מתעלם מהשריפה המאכלת שצובטת את צלעותיו ומכווצת את חלל הבטן. ידיו נחתכות משולי הזכוכית של החלון והוא נשלף החוצה ונוזל מבעד לחלון אל הקרקע. שוכב על צדו – מכווץ סביב הכאב במרכז גופו, מתקשה לנשום. אחרי כמה דקות הוא מושך עצמו לעמידה שפופה. צריך למצוא את הסלולארי שנשאר בתוך הרכב. מה קרה פה? התפוצץ לו גלגל? איך? למה? ואדי ערה, בכל זאת. הוא מזדקף ומעיף מבט סביבו. במרחק של כשלוש מאות מטרים נמצאים בתי כפר קרע. זוכר שראה את השלט כמה שניות לפני שהעולם עף באוויר. שתי מכוניות עוצרות בחריקת בלמים בצד הכביש. אנשים מודאגים יוצאים מהן לראות מה קרה ובמה אפשר לעזור. עידו מעיף מבט לעבר גלגלי הרכב. הצמיג הקדמי קרוע לחלוטין. הוא מניף יד לעבר האנשים שקוראים לו בדאגה ושתי יריות מפלחות את השקט היחסי של המקום. המכה מעיפה אותו על מרכב הרכב ההפוך והוא כאילו צופה מהצד, בתדהמה, איך הכרתו חומקת ממנו, משאירה אותו מרוח, מדמם, לצד גוף המתכת המקומט, שבדיוק כמוהו, הפך תוך שניות לגרוטאה מרוטשת וחסרת תועלת, מוטלת בצד הדרך.


איור: אריקון. (המון תודה איש)