אופק עקרב

 ציפור שחורה גדולה מתיישבת על עמוד חשמל קרוב ונועצת בו מבט. 

אתה שבר כלי – היא אומרת לו. אתה כלום. אתה אפס. החיים ממשיכים בלעדיך, היא מקרקרת.

אני כאן, הוא עונה לה, זועף. אני כאן ואני לגמרי בסדר. לכי חפשי.

אתה סחבה מחוררת, היא עונה לו, מקרקרת צחוק מתגרה. בר מינן. מת חי. ואפילו לקציר לא הצלחת להגיע. עצמת עיניים. שכחת להסתכל סביב.

על מה את מדברת? הוא מתריס לעברה. מה את רוצה ממני ציפור מכוערת? ממתי ציפורים בכלל יודעות לדבר?

אתה לא שווה כלום לאף אחד, היא מתיזה לעברו, קולה הצווחני עולה אוקטבה. עוד מעט תצטרף לחבר שלך, נעם, בגיהנום ושניכם תוכלו לאונן אחד לשני כל היום. ממילא לא הועלתם כלום בחיים.

עכשיו הוא כבר כועס באמת. מחפש אבן לזרוק עליה, אבל אין אבנים בהישג יד והוא מגלה שהוא ישוב על הקרקע, שעון לאחור כנגד משהו ושאינו יכול לזוז. הוא מגשש סביבו וידו חופנת עפר תחוח. מרים עיניים אל הציפור ומוצא אותה מתפקעת מצחוק במרומי העמוד.

טיפש. תסתכל סביבך. אתה כלום. אתה אפס. אתה שבר כלי!

הוא מביט סביבו ומוצא שהוא יושב בתוך בור מוארך, שעון על דופן אחת ורק ראשו מציץ החוצה.

זה הקבר שלך , מקרקרת אליו הציפור, והוא מחכה לך כבר מתחילת הזמן. מצא מין את מינו. מצאה הגופה את הקבר. מצאו התולעים את מזונן...

ובעוד היא מקרקרת, הוא חש בתולעים הזוחלות על גופו, מתחפרות אל תוך הבשר המרקיב, אוכלות אותו חי והוא פוקח עיניים בזעקה נוראה, אל אור הניאון המסנוור של חדר הטיפול הנמרץ.