משבר גיל 40. "מה שאינו הורג אותי - מחשל אותי". פרידריך ניטשה, 1888.

פול מקרטני מגיע להופעה בארצנו הקטנטונת.

חיפושית אחת מתוך ארבע החיפושיות המפורסמות בעולם.

יש משהו מפתה בללכת להופעה כזו, בכל זאת, נופי ילדות ומה לא.

אבל אני לא אלך.

למה? אני אסביר.

לא מזמן הביאו לנו את רוג'ר ווטרס - שארית הפינק פלויד להופעה בארץ.

להקת הפינק פלויד משמעותית עבורי אלפי מונים מהחיפושיות..

קניתי כרטיס. היה ממש ממש יקר. גם הילדים רצו. נו טוב, חינכתי היטב. מה, אני אגיד לא?

קניתי גם להם. היה ממש יקר כפול שלוש..

ההופעה המרגשת היתה אמורה להתחיל בסביבות תשע בערב באיזור לטרון. עשר דקות נסיעה מהבית.

בגלל מימדי ההופעה, והלחץ בדרכים שצפו, יצאנו בארבע. רצינו לא לעמוד שעות בתור.

עמדנו שעות בתור.

אחר כך חיכינו שעות עד שההופעה תתחיל.

ההופעה התחילה (עם חימום הזוי מעט של דייויד ברוזה).

לא ראינו כלום.

לא שמענו ממש טוב - הסאונד היה מאכזב בלשון המעטה.

אחרי שחיסלנו את כל מה שהבאנו לאכול מהבית,

קנינו משהו לאכול ולשתות. זה עלה כמו מיכל דלק..

כל כך הרבה שעות - לא יכלתי לסחוב קונטיינר של מזון ושתיה .

ההופעה הסתיימה בחצות וחצי. יאללה למכוניות. נשמע פשוט? ממש לא.

היו הסעות של אוטובוסים לחניה שהיתה קצת מרוחקת. עלינו לאוטובוס.

האוטובוס עמד במשך שעתיים (אשכרה עמד!) כי הוא לא יכל לזוז בגלל זרם הולכי הרגל.

ירדנו מהאוטובוס מיואשים, ואמרנו נלך ברגל את שני הקילומטר האלה.

הלכנו.

הגענו לחניון.

עכשיו עלי להזכיר שהגענו לחניון בארבע אחר הצהריים, שמש מחייכת, ציפרים מצייצות,

היינו בין הראשונים להגיע לחניון כמעט ריק.

עכשיו לילה. אלפי מכוניות. לך תמצא את האוטו שלך...

אגב, כשהגענו לחניון הבחור נתן לנו פתק בו כתוב שאנחנו בחניון "ה".

מסתבר שכל החניון היה "ה"..

חיפשנו את האוטו במשך שעתיים (לא מגזימה. על השעון)!

נכנסנו לאוטו. יאללה הביתה? ממש לא..

היה כזה פקק מהחניון ועד לכביש ירושלים לת אביב, שגרם למהומות הסטודנטים

בסין להיראות כמו משחק ילדים לעומתו..

הגענו הביתה בארבע לפנות בוקר.. אמרתי שיצאנו בארבע אחר הצהריים?

היה שווה?

לא..

זה למה אני לא הולכת לפול מקרטני .