משחרר לחץ

השנה חזרתי לפסטיבל הסרטים בחיפה. הסרט הראשון שראיתי היה הכי מעניין. כך הולכת אהבתי הוא נקרא.

האמת שהלכתי אליו כי הוא סרט יפני מלפני מלחמת העולם השניה (1938). אני די בטוח שיפן שאחרי המלחמה שונה מזו שלפני. רציתי הצצה למה שהיה.

אז הסיפור הוא כזה: מיאנקו ושיגאו גרים ביחד. הם אינם נשואים. שיגאו מנסה להיות סופר וגם אז זה היה קשה. מיאנקו עובדת בבית קפה. משפחתו של שיגאו, או יותר נכון אביו, אינם מקבלים את הזיווג הזה ומחרימים אותו. גם מיאנקו וגם שיגאו מרגישים שהם פוגעים בסיכוי של השני/ה לחיים טובים יותר ויש בניהם הרבה מתח בגלל המצב הקשה. הם גרים בבית דירות. מעבר למסדרון גר זוג ראי. זוהי טכניקה סיפורית שמחזיקה מעמד עד ימינו. הזוג השני באותו מצב. הם אינם נשואים ורק האישה עובדת. בעוד שגיבורנו מדברים כל הזמן על פרידה, האישה ממול באמת עוזבת יום אחד. אחרי שמיאנקו מחליטה, לטובת אהובה, שהיא עוזבת אותו, היא חוזרת הביתה ומגלה משטרה ובלגן בבית הדירות. מסתבר שהגבר-ראי התאבד. שיגאו לא.

המצב נראה באמת חסר תקוה עד שפתאום האב משנה את דעתו ומסכים לקבל את בת הזוג של בנו. התפנית הזאת בעלילה הפתיעה אותי מאד. לא חשבתי שזה יהפוך לקומדיה רומנטית בסוף. בסצינה האחרונה, שיגאו מדבר עם מיאנקו בטלפון. היא במקום עבודתה. הוא נסה לשכנע אותה לבוא לבית הוריו לפגוש אותם. היא קצת מבולבלת. "את בוכה?" הוא שואל. "לא, אני מחייכת" היא עונה וכך נגמר הסרט.

יפן מוצגת בסרט בצורה הרבה יותר מודרנית ממה שציפיתי. הגברים לובשים חליפות. הנשים, כשהן יוצאות מהבית, גם מתלבשות מודרנית. מכוניות, טלפונים אפילו בתוך חלק מהבתים. גם הזוג שחי ביחד בלי להיות נשוי, גם לזה לא הייתי מצפה. והמשפט שאומרת אישתו של בעל בית הדירות - "לא ישנתי, רק חשבתי עם עיניים עצומות". מי ידע שזה קדם לטירונות צהלית...

ועוד הערה: את כל הסיפור הזה, שנתתי רק תמצית שלו, הצליחו לספר בפחות משעה! מסתבר שאפשר לעשות את זה נכון גם בלי למשוך סיפור על שעתיים ויותר.