משחרר לחץ

כבר 14 שנה מתקיים לו פסטיבל אייקון בסוכות. אפשר לומר בביטחון שזה כבר מוסד מוכר וידוע. אפשר גם לציין שזהו פסטיבל הקולנוע הרביעי בגודלו בארץ. ויש שם ארועים נוספים, חוץ מקולנוע. אפשר גם להזכיר שבשנים האחרונות באים אורחים רבים וחשובים מחו"ל, מהמובילים בתחומי המד"ב והפנטסיה.

עדיין, בכל שנה, בכל ערוץ/אתר/עיתון חדשות תופיע כתבה שבה יתפלאו הכתבים על עצם קיומו של הפסטיבל. בהומור מהול במעט דחייה ובהרבה התנשאות הם יציגו את המוזרים האלה, שמתחפשים או סתם באים ונהנים מהמפגש. כל כך הרבה פסטיבלים מתקיימים כל שנה בארץ. הרבה מהם במהלך סוכות. ודוקא אייקון צריך מדי שנה להצדיק את קיומו ולהסביר את עצמו בפני אותם כתבים.

אבל זה פחות חשוב.

אני משתדל להגיע לפחות לקצת מהפעילויות כל שנה. כבר כמה שנים שאני רואה את אותם אנשים מגיעים, שמחים להפגש שם עם החברים ולשהשתתף בפעילןיןת המאורגנות והלא מאורגנות ולדבר ולדבר ולדבר ולדבר. אלו שבאו לפני 10 שנים, בתחילת התיכון - מחוצ'קנים עם משקפיים גדולות ושק שינה, באים כיום עם אותם המשקפיים ועגלת תינוקות. לחנך את הדור הצעיר. לפני שהם לומדים ללכת הם יודעים לטוס לחלל

אני אישית לא מכיר עוד פסטיבל כזה, שבו קהל היעד כל כך מעורב בהכל. מוסד ההתנדבות בפסטיבל נהפך מזמן לממש ממוסד. גם אירגון מקומות שינה לבאים מרחוק. איפה עוד יש כאלה דברים? נראה לי תמיד שרבים מהמשתתפים מרגישים שם בבית. אולי אפילו יותר מבבית האמיתי שלהם. לפעמים זה יותר מדי בשבילי. למשל כשבתחילת הקרנת סרט אנימציה יפני, יהיו צעקות מהקהל שדורשים שפס הקול יהיה בשפה המקורית! לא באנגלית! ולא יוותרו עד שההקרנה תהיה מושלמת. עם תרגום והכל. וכמובן שאז צריך להתחיל את הסרט מהתחלה. כי לא יתכן שנפסיד אפילו שניה.

השנה היו למעשה שני אייקונים. היה איזה סכסוך ובעקבותיו פיצלו את הפסטיבל. אחד היה יותר פסטיבל קולנוע בינלאומי עם אורחים מחו"ל ועוד קצת ארועים והרצאות. השני היה יותר צנוע. היו יותר הרצאות וארועים מתוצרת עצמית. הרושם שלי היה שהפעילים המתמידים, חברי האגודות שתמיד מגיעים ומשתתפים, הגיעו יותר לפסיטבל השני, הצנוע. לדעתי הוא הרגיש להם יותר כמו הבית והם נשארו נאמנים לחברים מהאגודה, שהפיקו אותו.

מצד שני, אני מאמין שהרוב, כמוני, השתתפו בארועים בשני המקומות.

גם על זה כותבים עכשיו בעיתונים/אתרים. מנסים להעריך האם יש זכות קיום לפסטיבל בצורה כזאת. זכות קיום כלכלית כמובן. אני חושב שזכות הקיום לא תלויה בדעת הכתבים או הכלכלנים. כל עוד יהיה מי שיפיק, מי שישתתף ו...כן, מי שישלם, ראוי שיתקיים הפסטיבל.