משחרר לחץ

כמה מעניין לדעת מה קורה אצל ה"שכנים" שלנו. מה חושבים האנשים הרגילים שחיים במדינות האלה, שאין לנו קשרים דיפלומטיים איתן וגם לא שוררת אהבה בינינו לבינם. במיוחד זה כיף כשלומדים על המגרעות שלהם, בתור חברה. כמה מצבם רע, לעומתינו.

את כל זה, ועוד, אפשר למצוא בספר "בנות ריאד", מאת רג'אא אל סאנע.

הספר כתוב בצורה של הודעות, שכותבת הסופרת לקבוצה שהיא פתחה ביאהו. כן, מעיין פוסטים בבלוג. בהודעות שבועיות, שנפרסות על יותר משנה, היא מעבירה לנו את סיפורן של ארבע חברות. צעירות, בנות ריאד שבסעודיה. כולן בנות משפחות מבוססות (מעמד הקטיפה). כולן מחפשות אהבה.

זה בעצם עיקר הסיפור. הקשרים שלהן עם הגברים - מחזרים, ארוסים, בעלים. כל זה בחברה שכמעט ולא מאפשרת תקשורת בין גברים לנשים שאינן בנות משפחה. היא מספרת על השיטות לעקוף את האיסורים, על התושיה שהבחורים הצעירים מגלים כדי שיוכלו להעביר מספר טלפון לבחורה נחשקת.

למשל - מכונית עם חלונות כהים, שמגיעה נאמר לחנות מקדונאלדס. הצעירים מיד מבינים שיש במכונית נשים, שלא רוצות שראו אותן נוהגות... או בכלל שלא יראו אותן. הם מיד מתנפלים על המכונית ודוחפים פנימה פתקים עם מספרי הטלפון שלהם.

הטלפון, בכלל, משמש לקשר הישיר בין זוגות האוהבים בסעודיה. "אין ספק שבסעודיה קווי הטלפון רבים ורחבים יותר מבכל מקום אחר בעולם. כי עליהם לשאת את המשקל הכבד של כל הלחישות שמחליפים ביניהם האוהבים ... שהם לא יכולים לממש בעולם האמיתי..."

הסיפור מסופר מנקודת מבט נשית. נדמה שבאמת המגבלות על השנים הרבה יותר חמורות שם. אישה יכולה למצוא עצמה כלואה בבית הוריה, בלי אפשרות לזוז, רק כי הם החליטו שכך זה הכי מכובד. לה ולמשפחה. הגברים, לעומת זאת, הרבה יותר חופשיים ואחראים לגורלם. אם כי מבין השורות עולה שהחברה משפיעה בצורה קשה גם על הגברים. הרבה פעמים הם מקבלים החלטות שפוגעות בהם באותה מידה שהן פוגעות בנשים שבחייהם.

היחס לדת קצת מוזר. כולם מוסלמים מאמינים, אבל בבית יש משקאות אלכוהוליים. בחו"ל הם לובשים בגדים מערביים ורק במטוס, לקראת הנחיתה בסעודיה, נעמדים בתור לשרותים ויוצאים משם לבושים בבגדים המסורתיים. גם את האיסור לראות נשים ללא הרעלות הם מנסים לעקוף ולהפר כשרק יש הזדמנות. כמו בישראל, גם הסעודים אימצו את חג האוהבים האמריקאי בסוף שנות התשעים. אך שם החלו להטיל עונשים על חנויות שמכרו סחורות שקשורות לחג. למשל ורדים אדומים. וגם כפו את האיסור על מי שחגג את היום. "אבל עדיין מותר לחגוג את יום האב ואת יום האם, אף שהעיקרון מאחורי שני הרעיונות הוא אותו עיקרון. האהבה זכתה ליחס של אורח בלתי רצוי במקומותינו."

אני חושב שלבנות, גיבורות הסיפור, בכל זאת יש קצת יותר מזל מלהרבה אחרות בסעודיה. הן באות, כאמור, ממשפחות בעלות אמצעים. הן נוסעות הרבה לחו"ל ושם החיים הרבה פחות מעיקים. אם לא פוגשים סעודים אחרים...

מהפרק שני, מתייחסת הסופרת לתגובות שהיא מקבלת על ההודעות שלה. ממש כמו בלוג אמיתי. היא גם מתייחסת לתגובות, שכנראה היו רבות, מחוץ לאינטרנט. ההודעות שלה, לפי הספר, הפכו לשיחת היום בסעודיה ועוררו הרבה עניין גם בעיתונים ובתוכנית טלוויזיה.

חוץ מזה שהתוכן חושף, כנראה, נושאים שבד"כ לא מדברים עליהם, הספר כתוב בצורה קולחת ומעניינת. הכותבת מוסיפה ציטוטים של משוררים ערביים וגם של סוקרטס. מתקבל הרושם שהיא, והסעודים בכלל, הם בעלי השכלה ואופקים רחבים ומכירים את העולם גם מעבר לתחת של הגמל שלהם.

בקיצור, ספר מעניין ומעורר מחשבה.