מהי מהותו של הצבא שלנו? של צה"ל?
לכאורה, התשובה פשוטה. נמצאת בתוך השם: צבא ההגנה לישראל. הוא הגוף שמטרתו העיקרית (היחידה?) היא להגן על גבולות ועל שלמות המדינה.
אך צה"ל מכונה גם צבא העם. שם שמרמז על השתייכותו לכל שכבות העם, לכל האזרחים. למעשה הגדרה זאת יותר גורמת להשתייכות כל שכבות העם לצבא. כאילו שהוא הופך לעיקר ואנחנו - העם, האזרחים, מקיימים אותו. אפשר לראות את זה גם בבתי הספר. קצינים באים להרצות ולעורר מוטיבציה בקרב הנוער לקראת הגיוס. יש גם חיילים שתפקידם הוא לעורר את אותה מוטיבציה באופן שוטף. זה כל תפקידם בתור חיילים. אפשר כאן להזכיר גם את שתי העמותות (שתיים! אחת לא מספיקה) שתפקידן הוא לגייס כספים לשימוש הצבא. אני, אישית, לא מבין למה לרווחת החיילים לא יכולה לדאוג המדינה, כחלק מתקציב העתק של משרד הביטחון.
צה"ל גם מתעסק בתחומים אחרים לגמרי, שלא ממש קשורים לביטחון. למשל בתי חולים צבאיים. למשל שיקום נוער מצוקה. למשל מורות חיילות.
כל הנושאים האלה חשובים מאד, ללא ספק. אסור למדינת ישראל להזניח אותם. אך האם הטיפול בהם צריך להעשות דרך הצבא? האם רמטכ"ל, שהוא חייל מקצועי, מתאים בהכשרתו גם להנחות (ברמה הניהולית הבכירה) מורים? האם לא עדיף שכל המורים יהיו תחת משרד החינוך באופן מלא?
כל שנה, כשמתווכחים על תקציב הביטחון המנופח, אני קצת בדילמה. מצד אחד, באמת נשפך שם הרבה כסף שהייתי רוצה לראות את חלקו מגיע למשרדי ממשלה יותר קטנים ומצומצמים - בריאות, רווחה ועוד ועוד. מצד שני, כמו שכתבתי קודם, הרבה מהפונקציות של המשרדים האחרים ממולאות לפחות בחלקן על ידי צה"ל. אז אולי עדיף שגוף כלשהו יקיים את הפונקציות, אפילו אם זה קצת עקום? אחרת הרי לא יהיה כלום בתחומים האלה.
מעבר להגדרות הרשמיות ולתקציבים ישנו גם הרגש. איך אזרחי המדינה מרגישים כלפי צה"ל? אז הקונצנזוס ה"ציוני" הוא שאוהבים את הצבא. גם אלו שלא שרתו ואלו שערקו ואלו שאף פעם לא עושים מילואים. כולנו אוהבים את החיילים ואת הצבא. לפעמים זה מגיע לאבסורד, שלא מוכנים לראות חיילים נפגעים. מצד שני, לא מוכנים שצה"ל יפסיד. זאת אומרת שצריך לפגוע באויב רק מרחוק. מעדיפים שיפגעו אנשים חפים מפשע ו/או חסרי ישע, רק שלא יפגע אף חייל שלנו.
עוד אבסורד הוא שמרוב אמונה בצבא ובטוהר שלו, לא מוכנים לשמוע עליו ביקורת. בכלל אסור לבדוק ולחקור, כי הרי זה צה"ל, הכל שם טוב. זה בדיוק מה שהקפיץ את ספיר סבח, בלי להכנס לוויכוח אם היא צודקת או טועה.
הצבא עבור המחנה ה"ציוני" הוא הלפיד בראש המחנה. הגורם המאחד. לכן אנחנו כל כך נפגעים מסרוב החרדים להתגייס. בינינו, "שוויון בנטל" זו סיסמא מסולפת, ריקה מתוכן. גם אם אחרון החרדים יתגייס לא יהיה שוויון. הרעיון של הקמת יחידות מיוחדות לחרדים, שיתאימו לאורח חייהם, לא ישלב אותם בחברה. זה רק יקים צבא נוסף במימון המדינה. צבא לחרדים וצבא לשאר. ממש שילוב נהדר! אבל, עצם העובדה שהם דוחים את הסמל המאחד שלנו מרתיח אותנו. איך הם לא רוצים להיות חלק מהקונצנזוס הנהדר הזה?
ערביי ישראל והצבא? טוב, זה ממש עצם בגרון. בעצם לא. אולי אנחנו מעדיפים שהם לא ירצו להיות חלק מאיתנו. כך גם אנחנו יכולים לא לרצות שהם יהיו חלק מאיתנו 
אז מה אנחנו רוצים מהצבא שלנו? כנראה שלמרות הכל, לכל אחד מאיתנו יש את התשובה שלו.
אני הייתי מעדיף שיהיה באמת צבא ההגנה לישראל. אפילו אם זה אומר צבא מקצועי (שזו האופציה היחידה לשוויון אמיתי!) ולא גיוס חובה. את הסולידריות והגורם המאחד אנחנו יכולים להעביר למקום אחר. אולי החברה האזרחית?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
