כמו בכל שנה בסוכות, גם השנה יצא לי לראות כמה סרטים בפסטיבל הסרטים שמתקיים בחיפה.
הסרט הראשון שאני רוצה לכתוב עליו נקרא פנסים. זהו סרט תעודי, שיצרו אורן מגידיש ויובל אור.
הסרט מציג לנו אנשים עם חלומות, שהם מנסים להגשים תוך כדי ההתמודדות עם הקיום הקשה בארץ. שלושת הגיבורים עובדים בתור תאורנים/עובדי במה.
לא ברור לי אם יש ביניהם קשר, כי לא מראים אותם עובדים או מדברים אחד עם השני (והשלישי). לכל אחד מהם יש חלום להיות בקדמת הבמה.
אילן רוצה להצליח בתור זמר. הוא היה בלהקה בזמן התיכון והם אפילו הוציאו אלבום. אבל שם זה גם נגמר. הוא כותב שירים ומופיע בבימות חובבים, כשהוא יכול.
עמירם למד משחק ועשה כמה תפקידים מזעריים. עכשיו הוא מנסה להגיע לאודישנים ולהרשם בסוכנות.
שניהם מרגישים כלואים בעבודה האמיתית שלהם, כעובדי במה.
סיימון הוא אומן קרקס. לא ליצן ולא אקרובט. הקטע שלו שייך למה שנקרא "פריק שואו". הוא עושה תרגילים כשהוא תלוי בקרסים שתקועים בגוף שלו. הוא כמובן מקועקע לגמרי. שוב ושוב אומרים לו שאין לזה קהל בארץ. גם הוא מספר לנו שרוב ההופעות שלו הם בחו"ל. גם בסרט הזה עליו, לא זכור לי שהראו אותו ממש מבצע את תרגיליו, לעומת אילן, ששומעים אותו שר, ועמירם, שרואים אותו משחק.
לא קיבלתי את ההרגשה שסיימון סובל מהעבודה כתאורן. זה נדמה פשוט כחלק ממה שהוא עושה.
הסרט מלווה כל אחד מהגיבורים לאורך תקופה. אנחנו בעצם רואים אותם נאבקים להגשים את החלום - היעוד האמיתי שלהם. היה קטע שמאד נגע בי, אחרי שאילן עלה לשיר בהופעה של עידן רייכל. הוא יושב מאחור עם עוד בחור מצוות עובדי הבמה וזה אומר לו - המקום שלך הוא על הבמה, מקדימה. לא כאן מאחורה איתנו. אל תחזור. היה נראה שאילן עומד לבכות. גם אני.
בסוף אחד מהם די מצליח. אחר מקבל הזדמנות אבל מבין שזה כבר לא באמת החלום שלו ומוותר. סיימון ואישתו גם מגשימים את החלום, אבל בברלין.
אני מתאר לעצמי שהצילומים נעשו לפני לפחות שנה, וזה די העביר צמרמורת כשפיתאום העניין האקטואלי הזה - הגירה לברלין, משתרבב לתוך הסרט. כמו נבואה.
ברגעים האחרונים מתברר לנו, שבמאי הסרט, אורן מגידיש, גם הוא כמו גיבוריו. גם הוא עובד בהקמת במות וחולם להיות במאי. עד שיום אחד הוא לקח מצלמה לעבודה והתחיל להגשים את החלום.
אני חושב שבמקום כלשהו, כל אחד מאיתנו יכול להזדהות. למי אין חלום שנאלץ לוותר עליו בגלל תלאות החיים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
