משחרר לחץ

ושוב, כמו כל שנה ביום העצמאות (כשאני יכול), צפיתי בטקס הענקת פרס ישראל.

כמו כל שנה, התרשמתי והתרגשתי מהצגת מצויינות זו של מדינת ישראל. השנה הסתכלתי קצת יותר על הצד האנושי. בעיקר של היושבים בשולחן הנשיאות.

ראש הממשלה (ושר החינוך), בנימין נתניהו, לוחץ ידיים בכח רב. נראה שהוא עושה תחרות למי יש לחיצה חזקה יותר. חבל שרוב מקבלי הפרסים מבוגרים ממנו בכ 20 שנה וכבר לא בשיא כוחם. הוא גם משוחח עם הזוכים, לא מעט אפילו.

הנשיא, ריבלין, מאד לבבי, כרגיל. נצפה גם חיבוק פה ושם.

מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון הכי פחות תקשורתית שם. כמעט עם כל הזוכים היא רק לחצה ידים, לא יותר. רק עם דיויד וייסבורד, זוכה הפרס בקרימינולוגיה, היה לה על מה לדבר. טוב, הוא מהתחום. דוד גורפינקל, צלם הקולנוע, דוקא דיבר איתה הרבה יחסית. בתחום שלו, כל אישה ראויה לתשומת לב מיוחדת. גם עם כלת הפרס היחידה, אסתר הרליץ, היא דיברה. אחוות נשים. גברת הרליץ, שללא ספק פעלה הרבה בשנות חייה וראויה לפרס בו זכתה, עשתה רושם של אישה שדוחפת את עצמה קדימה ללא בושה. כשתארו את פועלה, אמא שלי העירה, שאפילו ספר היא כתבה על עצמה.

ראש עריית ירושלים, ניר ברקת, היה גם הוא בשולחן הנשיאות. עשה רושם של אדם לבבי וחייכן. היה גם לו מה להגיד לכל אחד מזוכי הפרס.

עד כמה שאני זוכר, זו הפעם הראשונה שנותנים פרס על חקר המזרח הרחוק. את הפרס קיבל צבי שיפרין. הוא מתמחה בחקר סין המודרנית, לפי מה שהבנתי. בעוד שני סרטונים על זוכים אחרים היו צילומים של כתב סיני ושל נציגים סינים בארץ. האם זו תחילתה של חדירת ההשפעה הסינית גם לתרבות ולציבוריות בישראל?

ימים יגידו.