משחרר לחץ
בלוג של ביקורת. על סרטים, חיים, מתים ומה שיבוא. |
| 8/2005
 ביי ביי עזה
זה לא כיף גדול לעזוב ישוב בידיעה שהוא יהרס.
זה מאד עצוב כשמכריחים אנשים לעזוב את ביתם.
אבל כל הלהג הזה של מועצת יש"ע ומתנגדי ההתנתקות.
האם לא הסתכלתם פעם מעבר לגדרות וחומות הבטון של ההתנחלויות שם?
אין שם שממה. זה לא ג'ונגל.
יש שם אנשים. אנשים שחיים בתנאים קשים ביותר. אנשים שהרסו את ביתם מפני שהוא עמד קרוב מדי לציר שאתם נוסעים בו.
בלי דיונים בכנסת. בלי פיצויים. פשוט הרסו.
וציוץ לא נשמע.
מתחילת ההפגנות וחסימות הכבישים, קיבלתי את ההרגשה שהמתנחלים הם כמו ילדים מפונקים. רגילים לקבל כל מה שהם רוצים. פתאום מסרבים לתת להם משהו והם לא מסוגלים להתמודד עם זה.
אולי התנתקות חד צדדית היא לא הפתרון הטוב ביותר. אבל היא יותר טובה מלהשאיר את המצב כמו שהוא. העתיד אליו היא תוביל תלוי רק בנו. טוב, גם בפלשתינאים.
אני מקוה שהמנהיגים שלנו ינצלו את הצעד הזה לקדם את ההבנה, ההשלמה והשלום בינינו לבין שכנינו.
האמת, אני לא אופטימי בקשר לזה.
היום שאחרי
האם נרגיש כעם אחד? או שהקרבות סביב הפינוי יגרמו לשנאה וסלידה הדדיים?
מה יגידו כל הרבנים, שהבטיחו לקהלם שההתנתקות לא תתממש, במידה והיא כן תסתיים כמתוכנן?
האם יהיה חשבון נפש מעבר ל"לא התפללנו מספיק"?
האם תהיה תהייה לגבי צדקת הדרך שלהם?
האם יעזרו למפונים להתגבר על הטראומה שהם עזרו ליצור?
ומה איתנו?
כל התהיות האלו לגבי הצד השני גורמות לי לחשוב:
מה המסקנות שלי? מה חשבון הנפש שהצד שלי צריך לערוך?
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
