משחרר לחץ
בלוג של ביקורת. על סרטים, חיים, מתים ומה שיבוא. |
| 8/2005
 סטאטלר סיכן את עורו הלבן וירד לאילת לשמוע ג'אז
פסטיבל ג'אז בים האדום מס' 19. פעם ראשונה שלי בפסטיבל.
מי שרוצה סיכום מקוצר, יכול לדפדף ישר למטה, לרשימת ה"הכי".
אילת באמצע אוגוסט - ממש חם. גם בערב. רחבות האספלט שבנמל פולטות את החום בלי לרחם עלינו. בקבוק מים קטן עולה 7 שקל. עדיף להביא מהבית.
בפסטיבל כזה, שכולם מנגנים ג'אז, כדאי שלכל להקה שמופיעה יהיה משהו קצת מיוחד. אחרת היא נשמעת ונתפסת כמו עוד סתם מופע. ואז פחות אנשים ישארו לשמוע ולהנות.
ניקח לדוגמא את בוב מינצר. יש לו רביעיה סטנדרטית. הוא על סקסופון ויש עוד פסנתר, באס ותופים. אם הוא היה מופיע ערב אחד ב"תאטרון הכישרון" ליד הבית, בטח הייתי יכול ללכת ולהתלהב אפילו מההופעה שלו. אבל כאן הוא יותר מדי סטנדרטי. יש לו מראה סטנדרטי ולהקה סטנדרטית שמנגנים ג'אז סטנדרטי.
בפסטיבל כזה זה קצת משעמם.
אולי בגלל זה הפסטיבל התרחב לכלול גם מופעים שמוגדרים כמוזיקת עולם ולא כג'אז.
זאפ מאמא היא להקה שהופיעה בקטגוריה הזאת.
איזו הופעה מדהימה. אפילו קצת תאטרלית. יש זמרת וזמרות ליווי שגם רוקדות ועוד כמה נגנים. הם מתלהבים, הם נהנים והם סוחפים את הקהל איתם.
ואסור לשכוח את אידי אמין שמנגן שם על גיטרה.
לדעתי, הלהקות הישראליות היו טובות מאד (חוץ מריקי גל).
שמים פתוחים עשו רושם של להקת המורים של רימון וגם הסבירו מה קורה כשאין תקשורת בין הנגנים.
הפתיע אותי שהיו להקות מרובות נגנים. כמה עם יותר מכלי נשיפה אחד. הכוונה שלי היא שלא מצטמצמים למינימום אלא משקיעים ביצירת להקה שלמה עם צליל מלא.
בהחלט נראו טוב.
אני רק לא מסוגל להבין למה צריך לדחוף את ריקי גל בכל מקום. לא טרחתי להכנס להופעה שלה. שמעתי שאנשים שכן יצאו מאוכזבים.
היו עוד הופעות שאפשר להרחיב עליהן את הדיבור, אבל נראה לי מיותר.
רק אציין את תום הארל שנראה כאילו הוא בדיכאון עמוק. לפי החוברת האיש פשוט סכיזופרן. בחיים לא ראיתי דבר כזה. הוא לא הסתכל לכיוון הקהל פעם אחת. כל שניה בה הוא לא ניגן הוא ברח מהבמה. המילים היחידות שהוא אמר היו כשהוא הציג את הנגנים בסוף ההופעה. זה היה נראה מאד עצוב. אבל שאר חברי הלהקה נראו כאילו זה רגיל ובסדר, אז כנראה שלא היה מה לדאוג.
הארגון והתזמון של ההופעות היה קרוב למושלם. כל ערב היו חמש קבוצות של הופעות. וכולן התחילו ונגמרו פחות או יותר בזמן. אחרי כמה הופעות שראיתי לאחרונה במרכז הארץ, חשבתי שבלתי אפשרי להתחיל כאן הופעה בפחות משעה איחור. והנה, הופעות שמתחילות בזמן. כדאי שגם בתל אביב ילמדו את זה.
כמובן שקשה לקבל הדרנים כשכל הקהל צריך לרוץ מיד להופעה הבאה. אבל ההופעות האחרונות בכל לילה יכולות לפצות על זה. למזלי היו לי שתי הופעות אחרונות גדולות, שבהן זכינו להנות מהדרנים ראויים - זאפ מאמא והירומי.
הקהל גם היה מדהים. אנשים מכל הגילים. יש עוד בני נוער שמתלהבים מג'אז, וכמובן גם מבוגרים יותר.
היו אנשים שהביאו את ילדיהם ואפילו תינוקות. את זה אני ממש לא מבין. מילא שהילד לא יכול להבין ולהנות, אבל גם ההורים צריכים בעיקר להתרכז בילד, שלא ירעיש, ולפעמים גם לצאת באמצע בגלל זה.
עכשיו, מה הקטע של כולם? כל זמן ההופעה אנשים נכנסים, יוצאים, קמים, מחליפים מקומות, קוראים לחברים ....
די! שבו, תרגעו ותהנו מההופעה.
הכי בפסטיבל הים האדום
הקול הכי יפה: דיאן ריווס.
הכי מפרגן ללהקה שלו: סטיב טורה.
הכי מיותרת: ריקי גל.
הכי לא ג'יימס בראון: רוי יאנג.
הכי צריך חיבוק: תום הארל.
הפסנתרנית הכי מדהימה: הירומי.
הכי סטנדרטי: בוב מינצר.
הכי חם: מזג האויר.
הכי מתופף: בילי קובהם.
הכי יקר: האוכל בדוכנים.
אידי אמין: לנגו מנדג'קו (זאפ מאמא).
ההופעה: זאפ מאמא.
הכי יש להם עתיד (ולחלקם גם הווה ועבר): הלהקות הישראליות.
הכי כיף: פסטיבל הים האדום.
;)
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
