משחרר לחץ
בלוג של ביקורת. על סרטים, חיים, מתים ומה שיבוא. |
| 9/2005
להרגיש בבית
סרט קוראני קצת מוזר.
בעצם, למה מוזר? כי הוא לא כמו הסרטים הרגילים ( = האמריקאים) שאני רואה בדרך כלל.
אוקי, לא מוזר שונה. שונה בקצב, שונה בסיגנון.
הסיפור לא מסובך . הגיבור מוצא כל ערב בית, שבעליו לא בבית ומתאכסן שם.
הוא תמיד מוצא מה לתקן להם ומכבס את הבגדים שזרוקים על הרצפה.
בחייכם, אפילו אני לא משאיר כל כך הרבה בגדים זרוקים מסביב.
הוא גם מצלם את עצמו בבית, בדרך כלל עם תמונה משפחתית.
יום אחד הוא נכנס לבית, שבתוכו סגורה אישה מוכה. כשהבעל חוזר הוא מפיל אותו (עם כדורי גולף) ולוקח את האישה איתו.
את הימים הוא מעביר באימון על חבטות גולף עם כדור קשור לעץ. בלילה הם נכנסים לבית נוסף.
כמובן שלא תמיד הכל עובר חלק. יש לילות שכלום לא הולך.
בהתחלה חוזרים בעלי הבית באמצע הלילה, והבעל הוא מתאגרף מקצועי.
אחת התמונות המצחיקות בסרט היא כשהוא הולך לבדוק מי ישן להם במיטה כשלידיו כפפות באיגרוף שלו.
הם נזרקים לרחוב והוא חוזר להכות בכדור הגולף. הכדור משתחרר מהחבל ועף לתוך שמשה של מכונית ופוצע את הנוסעת.
כך הסרט ממשיך, נשאיר לכם איזו סיבה ללכת לראות.
בסוף הבחור הופך ל"חמקן". הוא יכול להסתובב ליד אנשים והם לא מצליחים
לראות אותו, או אולי כל הקטע הזה הוא הזיה של האישה, שהספיקה להתאהב בו
בינתיים.
הדבר הכי משונה בסרט זה שהגיבורים כמעט לא מדברים בו. אפילו לא ביניהם.
גם כשהם נחקרים במשטרה, לא רואים אותם אומרים כלום. נראה ממש לא אמיתי, אבל איכשהו מקסים.
כמה תהיות שאלו במהלך הסרט -
אין בקוריאה המתקדמת והמודרנית מכונות כביסה? (התשובה בסוף הסרט)
הנשק הקר הקטלני החדש הוא כדור גולף שנחבט ע"י ברזל-3. האם כדור גולף יכול כמעט לשתק אדם? לחדור לשמשת מכונית?
איך הוא הצליח לצלם את עצמו, עם מצלמה דיגיטלית, והפריים יצא בדיוק כמו
שהוא רצה? הוא הרי לא יכול לראות את התמונה. המסך והעינית של המצלמה מהצד
השני.
כל פעם שהוא נכנס לבית הוא הכניס דיסק למערכת, וכל פעם זה היה אותו שיר.
משום מה השיר נשמע לי בערבית, אבל אני לא סגור על זה. אז תהיתי אם הוא
הביא את הדיסק איתו או שבכל בית בקוריאה שומעים שירים בערבית?
נשארתי אחרי הסרט עם הקטע של החמקנות. הבחור נכנס לאנשים לבית, עמד
מאחוריהם והם הרגישו שיש שם מישהו אבל לא הצליחו לראות אותו. הוא השפיע
להם על החיים (במידה קטנה בדרך כלל) בלי ששמו לב אליו.
חשבתי לעצמי, גם אני בעצם מנסה כבר הרבה שנים להעלם. להיות נוכח בלי שישימו לב אלי.
רק שאני עושה את זה בעדינות של פיל.
אבל בכל זאת, אני משתדל להצטנע בפינה ו"לא לעשות רעש".
אולי הגיע הזמן לצאת מזה?
לצעוק
תראו אותי!
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
