מילים.

(מצטערת אם זה יהיה קצת ארוך, סומכת עליכם בכל זאת.)

כל בוקר מתחיל בחיוך, באמת.

השלווה הזאת של הלילה, של המנוחה מהחיים- עושה לי טוב! 

התהליך הזה של להירדם מהסיוט,

בזרועות שמלטפות את עורי ללא כל תזוזה,

בזרועות שעוד תזדקנה סביב גופי המתבגר גם כן.

אני מסוגלת למחוק כל דאגות,

שבעבר הלא כל כך רחוק כל תפילה הסירה מלבי.

בבוקר אני קמה מחייכת, משאירה עיניי עצומות,

מלטפת את הבחור שלידי.

אבל ביום, ביום השטן מחפש אותי בפינות החשוכות,

מנסה לחלחל לתוכי חוסר ביטחון באמונתי,

מנסה לערער את שפיותי,

מנסה למשוך את הקרקע תחתי,

גורם לשמיים כמעט ולקרוס עליי.

כמעט מצליח.

מעולם לא הייתי אדם שבטוח בעצמו.

אני עדיין לא בטוחה בעצמי, אבל יש לי ביטחון בה'.

אבל האויב שוב משחק עם הנקודות החלשות שלי-

האשמה,   החטא,   החרטה,   הטומאה.

אך נסלחתי, נושעתי.

לחיי יש מטרה עיקרית אחת,

הלוואיי והייתי מספיק טובה כדי להקדיש אותם למטרה זאת לחלוטין!

אני נאבקת בעצמי יום יום,

מנסה לא להיכנע לבשר,

לא להיכנע לעולם,

להיות מעבר לעולם הזה.

אבל לעולם לא אצליח.

ואז אני נזכרת

שיש בי אהבה.

שכשאני מתפללת בלילה במיטה

אני באמת מתכוונת להכל,

שאין זה ההכרח אבל זה מה שאני רוצה ואמורה לעשות.

אני מנסה לעצום עיניי ולהירדם רק אחרי שאני מודה, מתחרטת ומבקשת-

אני מודה על כל מה שבהחלט אינו נלקח כמובן מאליו;

על חיי, בריאותי, קורת הגג שמעל ראשי, האוכל שעל צלחתי, המים שמרווים את צמאוני, הביטחון הרב שיש לי בללכת ברחוב, הבחור שניתן לי והאהבה שניתנה לנו אחד כלפי השנייה ושנייה כלפיי האחד, על החברים שיש לי והמעטים מביניהם שהם חברי אמת, על המשפחה שיש לי ועל היותם הרבה פחות נוטרי טינה משהיו יכולים להיות כלפיי (וכן על שלומם,על בריאותם, על ביטחונם ורווחתם). על העבודה שיש לי ועל כושר העבודה שעוד לא נלקח ממני, על החוזק שהוא נותן לי, על האומץ ועל האנשים שהוא מציב בדרכי. על האושר!

האל עובד דרך אנשים- אתם תשפיעו עליי ואני אשפיע עליכם, הוא מניע אותנו לאן שרק נלך, הוא יודע מה זה יביא לנו, הוא יודע מה נביא לאחרים בשמחתנו, בעצבותנו, במצוקתנו ובחוזק שלנו. כל החיים שלנו בעולם הזה הם דרך, אל לנו לבזבז את הדרך הזאת בלי ללמוד כל מה שרק נוכל.

אני מתחרטת על כל מה שחטאתי, ביודעין ולא ביודעין, אחרי שאני מתרצת לעצמי וגם כשאני שמה זין, כשאני מרגישה שזה הדבר הנכון לעשות וגם כשיודעת שזה לא. אני מתחרטת, מכל עומק לבי, על שהמרתי את מילותיו, על שפגעתי בעצמי ובכל אחד אחר שלבטח פגעתי בו בו בעת. אני יודעת שהוא סולח- אמנם אני לא מצליחה לסלוח לעצמי.

אני מבקשת את סליחתו שוב, מבקשת עזרה בלהתחזק על מנת להיות הכי טובה בשבילו, בשביל מי שסביבי. שיעזור לי, אם זה רצונו, שיעזור לכל מי שאני מכירה שנמצא במצוקה, בצרה, במצב ביש, בחשכה, מחוץ לבית אמיתי, מחוץ למסגרת, במסגרת מכיאבה, בכאב כלשהו... לכל הנערים המדהימים שזנחתי למען רווחתי, שידעתי שעם כל מה שהוא נתן להם הם כבר התמודדו ושעכשיו זה החלק הפחות קשה פרקטית (היותר מסובך נפשית)- למצוא את עצמך.

אני נרדמת, והדאגות מתחילות להיקבר בכרית, הופכות לדשן לשורשיי מחשבותיי, מתכלות ונותנות לי קצת לפרוח.

החיוך נפרש על פניי, השעות חולפות ואני מתעוררת בחיוך.