יש ריקנות מאוד גדולה כשמשוים בין חיים עם זוגיות לבין חיים ללא. מן תהום מוזרה כזו נפתחת, שעל פניו אי אפשר למלא או לגשר מעליה. גוון אחד, שרק כשהוא נעלם אפשר להבין עד כמה הוא היה דומיננטי, נעלם מהתמונה, וצריך להתרגל לחיות בלעדיו.
וזה מעבר לבדידות מסוימת שנוצרת כי איבדת אדם קרוב מאוד, וכי פתאום נפערים לפניך חללי זמן שאתה לא זוכר איך ממלאים- זה עוד החלק ה'קל' והמובן מאליו. זה לקום בבוקר בשביל אף אחד חוץ מעצמך, וללכת לישון בלי לחשוב על דבר מלבד היום שהיה. זה לדעת שאין את הבן אדם הזה שרוצה ומוכן לחיות איתך הכי קרוב שאפשר, שרוצה ומוכן לראות כל צד בך, לטוב ולרע, שרוצה ומוכן להכיל ולהיות שם תמיד. זה לאבד את הדבר הזה שגורם להכל להראות הרבה יותר טוב או הרבה פחות נורא. זה לאבד את התצורת חיים הזה של 'אנחנו יחד נגד העולם'.
זה אתה ועצמך שוב, זה הבסיס.
וזה מורגש בכל מה שאתה עושה- מהרגע שאתה פותח עיניים בבוקר ולא יכול להתחנחם מהעובדה שכמה שזה מבאס לקום- זה מקרב אותך לרגע שתדבר/תראה את מי שכל כך חיכית לו, עד הרגע שאתה הולך לישון לבד, בלי מחשבות על אף אחד.
ובסופו של דבר, צריך ללמוד לחיות ככה, ולחיות חיים שלמים.
ועוד יותר צריך לזכור לעולם לא להיכנס לקשר אך ורק מתוך הרצון למלא את התהום הזו. עד כמה שהיא עמוקה- היא לא תתמלא מקשר שלא ראוי למלא אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
