צריך תעיז!

יותר ממה שאני מתגעגעת, אני מרגישה מרומה.

המרחק גרם לזה שהקשר שלי ושל נער הקפה יהיה מורכב בעיקר מטלפונים ותכניות. תכניות לעתיד הרחוק, תכניות לעתיד הקרוב יותר. תכניות ששימחו אותי נורא, כי היה מדובר בדברים שנורא רציתי לעשות, ומימיי הבדידות שלי בעפולה ידעתי שלא מדובר בתכניות שבא לי לממש בלי בן זוג שיעבור איתי. שמחתי שיש לי מישהו בחיים שהנסיבות שלו יאפשרו לי מעבר כזה בצורה חלקה. לא לבד.

היו לנו תכניות יפות שגרמו לי לעבור את התהליך הבאמת מפרך של הרשמה לתואר שני בארה"ב. תיק עבודות עצום (למעלה ממאה עמודים) שתרגמתי לאנגלית, מכתבי המלצה שנאלצתי לכתוב לעצמי, ואפילו GRE שהצלחתי בחלקו בצורה הזויה בלי ללמוד בכלל (ידעתי שאני גאון ועכשיו יש לי גם הוכחה רשמית). לא נרשמתי לארה"ב כולה, אלא רק למעט האוניברסיטאות שנמצאות ברדיוס סביר ממקום מגוריו. התכניות שלנו מנעו ממני לחפש עבודה אמיתית בארץ, כי ידעתי שבימים אלו ממש (מחרתיים, למעשה) אני אהיה על מטוס כדי שנבלה חודש יחד. אולי זה היה רק תירוץ לעצמי כדי שלא אצטרך להחליט באיזה תחום אני מתמקדת, אולי. בכל מקרה, התכניות שלנו נחתכו בצורה פחדנית ושפלה כשהן עמדו במבחן המציאות, כשכבר באמת הייתי חייבת להזמין כרטיס טיסה.

אולי אסור לי לצאת בהאשמות כאלה. כל החודש האחרון והנורא מרגיש כמו כתב אישום שרק אוסף עוד ועוד סעיפים. בכל זאת, כנראה שחלק גדול מזה זו אחריות שלי. בניתי חלומות יפים על בסיס שכנראה לא היה קיים. עם עיניים קצת יותר פקוחות ורגליים על הקרקע, היו המון סימני אזהרה שהייתי צריכה לזהות כבר לפני חודשים. היסוסים, חוסר הבנה כללי של מה זה אומר להיות בזוגיות, קשיי תקשורת. אבל היה לי קל, וגם לו, להאשים את הבעיות האלו במרחק. בטלפונים. לא באטימות שלו. בחוסר היכולת להפתח. באמת קיוויתי שזה הטלפונים ועכשיו אני כבר לא יודעת מה לחשוב ואיך להרגיש. ניסיתי להבין אותו ואת הלבטים שלו, קיבלתי את זה שיש לבטים כשצריך לקבל החלטות כאלו גדולות, אבל האופן בו הוא התמודד איתם, או בעצם, סירב להתמודד איתם, נעלם לי לחלוטין, והכריח אותי לסיים את הקשר הזה לבד, ככה לא מתייחסים לבני אדם. בטח שלא לבני אדם שאוהבים. אז אני כועסת. פגועה. ובעיקר לא מבינה אם הבן אדם הזה, שאהבתי נורא, שחשבתי וקיוויתי שנוכל לבנות חיים יחד -  אם הוא פשוט התהפך יום אחד והפך אדם אחר, או שאני באמת מפגרת.

כנראה שאני באמת מפגרת.

בינתיים אני משחקת באבלס ומנסה לבנות לעצמי חיים פה. לא עוד מצב ביניים והמתנה בין טיסה לטיסה.

ובאפריל, כשיתקבלו תשובות ממעט האוניברסיטאות שכן הספקתי להרשם אליהן לפני שכל המהומה הרגשית הזו התחילה ומרוב בהלה נסוגתי מהשאר, אני אצטרך להחליט מה הלאה. אם אני מסוגלת שוב לארוז את עצמי ולהתחפף מפה. אם אני בכלל רוצה. כרגע, חוץ מהבאבלס, אני לא באמת מסוגלת לעשות כלום. אני ישנה בערך 16 שעות ביום. רואה טלויזיה בשאר הזמן. כמתנה פרידה סידרתי לעצמי כבלים. לפעמים אני שולחת קורות חיים לעבודות מבאסות אך מתגמלות כלכלית, רק כדי שמשהו יכריח אותי לקום בבוקר. לפחות הפסקתי לבכות בימים האחרונים. היו לנו תכניות כל כך יפות, והוא זרק את כולן לפח והתאמץ במיוחד לשרוף את הפח. ואני אפילו לא מצליחה להבין למה. היה יכול להיות לנו כל כך טוב יחד. אפילו משיחת פרידה נורמלית הוא התחמק. אני לא מצליחה להבין את זה. אני מקווה שאף פעם לא אצליח.