צריך תעיז!

אתמול, 12 בצהריים. פסעתי בשדירה מוצפת שמש עם משקפיים כהים ומגפיים, לובשת את הבגדים המקומטים שכבר לבשתי בלילה שלפני. הכל האיר, ולרגעים באמת הייתי מאושרת. אמרתי לעצמי "תזכרי את הרגע הזה. כשהכל יתהפך והצער יחזור, תזכרי את הרגע הזה". הרפיתי מהמחשבות הטורדניות על מעילה באמונו של זה שמעל בשלי, זה שכבר לא אכפת לו.

היום, אותה שדירה, אפילו אותה שעה. הבגדים אחרים וגם אני אחרת. בידי כוס מיץ טרי בחמישה שקלים, ואני כוססת ציפורניים, רוצה להאמין ולספר שהמכשול הוא פניו של האקס שמרחפות בכל פינה בחדר הזר ההוא. הוא נמצא בספלים שאני לוגמת מהם תה ונמצא בארון הספרים המאובקים. פניו מרצינות אלי, בחליפה, מתוך קופסת תמונות. הוא נמצא בארון הבגדים ובמדף התקליטים. בכל מעודי אני רוצה להאמין שהוא הסיבה לכך שאני לא יכולה.

"בבקשה אל תלכי", הוא התחנן אלי אתמול בלילה, מחבק את רגליי שמטופפות ברעד, דמעות נושרות מעיניי ונבלעות בשערו. נשארתי, ונשארתי עוד. והתפשטתי ונשארתי. ונתתי לו לשכב איתי, ונשארתי. ונשארתי עד שלא יכלתי יותר להשאר. והלכתי. מגפיים שחורים ומשקפיים כהים, מיץ תפוזים בדרך אל הים.