אני משתדלת לארגן לי ימים עמוסים ושמחים, כשאני משועממת אני מגדלת מן עצבות לא ברורה. לקחתי את החברה שלי ונסענו מהר מהר, כשהרוח שורקת מבעד לחלונות הפתוחים לרווחה, לבקר בחוף הים הכי יפה שאני מכירה.
שבת בצהריים והכבישים מלאים במכוניות שמלאות באנשים שמלאים בחלומות מנופצים ומוצאים פורקן בתורים של מרכזי הקניות שפתוחים בשבת בצהריים.
אנחנו נוסעות קצת בשלוליות של בוץ וחונות ליד חבורה של רכבי שטח מאובקים, מתכופפות מתחת לחרך בגדר ויורדות לים בדרך שמתפתלת בין הצוקים. יש נקודה שבה פתאום בין כל החום והירוק הזה, הים כולו מתגלה בבת אחת. לא היתה פעם אחת שהגעתי למקום הזה בלי להרגיש פתאום רגועה ומחוייכת. ומופתעת, מכמה שהעולם יכול להיות יפה.
טיילנו על החוף ודיברנו, ושתקנו. ניסיתי להציל כדור אובד של חבורת ילדים ששיחקה בחוסר אחריות משווע על הצוקים (איפה ההורים שלהם, למען השם? אם אי פעם יוולד לי ילד שיהיה מטומטם מספיק בשביל לשחק בכדור על צוק תלול וגבוה, מיד אחזיר אותו למקום ממנו הוא יצא). אחר כך ישבנו בשתיקה על הסלעים וצפינו בשקיעה עד שלה נמאס מהפיוטיות הניו אייג'ית הזו, ואני בכלל איחרתי למקום אחר.
רק כשהגעתי אליו הבנתי כמה בעצם לא רציתי להיות בו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
