צריך תעיז!

הלילה אני מצונפת בקרבת הרדיאטור, עטופה בבלויי סחבות אפורים וקרועים, ומקשיבה לעץ שמתנגש בזגוגית בחוזקה. על הסורגים תלוי כדורון שקוף שעושה קשתות בכל החדר כשהשמש זורחת. הוא מקשת אותו. נ' השאיר לי אותו פעם מתחת לכרית כשישנתי, כמחווה מאוד יוצאת דופן. הכדור עוד כאן, ואני כאן. הוא לא. אני כבר לא זוכרת מה היתה הסיבה למתנה הזו. תמיד היה צורך בסיבות. הפתק שלווה אליו שמור בבטחה במעטפת הנ' שלי. אני שומרת הכל, וזוכרת רק רגעים.

הכדור מתנדנד עם הרוח שמשתוללת. הוא לא מראה לי קשתות עכשיו, אבל מנגן את המוזיקה של הסורגים.

קשה להיות לבד בלילה שכזה. אני כמהה ומתגעגעת וכועסת ורוצה. מסתכלת שוב ושוב על הטלפון וחושבת כמה הבטחות וכמה אכזבות טמונות במכשיר הזה.

אני רוצה התלהבות של התחלה, ואנרגיה של פלירטוט, ומישהו שיכיר אותי כמו את עצמו ויחבק אותי בלילה ויאהב אותי בטרנינג. רוצה דירה, ורוצה עבודה, ורוצה חו"ל. עודף האפשרויות הזה מסחרר אותי ומשאיר אותי מותשת, נטולת אנרגיות. מרוב נתיבים אין לי כוחות להתחיל לצעוד.

אולי זה הלילה, ואולי זה PMS, כי במשך היום דווקא היה לי שמח מאוד. עברתי ליד כיכר רבין בבוקר, כמעט נכנסת בעמוד כשהבחנתי בגוש שלג באמצע הכיכר. בחנתי דירות והסתובבתי ברחובות שהיו צהובים ומאובקים, ונטושים עד כדי חיוכי אחווה בין הבודדים שחלפו בהם. כמה יפה היתה השמש היום, באובך הזה. כדור מושלם זוהר בלבן. נחמדה תל אביב ככה.

הלכתי עם כפפות אדומות ומעיל שחור ושיער שמתפרע ברוח, מחייכת לעצמי בחלונות ראווה. ואהבתי אותי והיה לי טוב.

(מסקנה: מרציפן יקרה, העניקי לעצמך שתי סטירות לחי והפסיקי לרחם על עצמך. אם במשך היום את שמחה ובלילה את מדוכאת, השתדלי להפסיק את ההרגל האהוב של התעוררות בשעות הצהריים).