אחרי שאני מפקידה את האופניים בידיו האמונות של האיש שאחראי על זה שהם יפסיקו להתפרק לי תוך כדי נסיעה, יש לי שעה לשרוף. הבית שלי על מקררו המלא נמצא בסך הכל במרחק עשר דקות הליכה, ואני גוועת ברעב, אבל לא מתחשק לי להיות רציונלית ואני עושה טיול רגלי לים.
כשאני מגיעה לקו החול אני מהססת קמעה, עד שגובר בי הדחף ואני מקפלת את מכנסיי ומתפללת על מגפיי. אני מטפסת על המזח ומתיישבת בסמיכות מדאיגה לנקודת ההתנפצות של הגלים. אני בוהה במים ומצלמת קצת, מתעלמת מהערות הדייגים ומשתדלת לא ליפול.
כשהרוח גוברת ואני מתחילה להזדקק לטישו ולמעיל, אני קמה והולכת. איש האופניים לא גובה ממני תשלום, ואני מתגלגלת הביתה במהירות ובחדווה כאשר כל הברגים נשארים במקומם.
כשאני מגיעה הביתה אני מופתעת ונחרדת כאחד לגלות שעלו לי על הבלוג (שלום א', לך מכאן! קישטה!).
אני לא כל כך יודעת איך להמשיך מכאן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
