צריך תעיז!

לפני חודשיים היה לי תור אצל רופא, אחרי לילה שלם בלי שינה. חזרתי הביתה לאחר בילוי ב7 בבוקר, והתור שלי היה ב8, אז לא ראיתי טעם רב בללכת לישון. טעות! כשנכנסתי אל הרופא מצבי היה שפוך והזוי ברמה מסוכנת לציבור, ולכן לא הפקתי הרבה מן הפגישה הזו. אפילו שכחתי להתלונן על בעייה שמציקה לי כבר חודשים. לפני יומיים נזכרתי לפתע (לא כל כך לפתע, קיים קשר ישיר להתדלדלותו של מלאי התרופות שלי) שעלי לקבוע תור נוסף, לעוד כחודש. "מילא, חודש" חשבתי לעצמי, "זה עוד המון זמן". אז דחיתי את שיחת הטלפון בעוד כמה ימים, והיום, בתחושה שקרב הקץ, התקשרתי לקבוע תור.

"הכי קרוב שאני יכולה לתת לך זה באמצע מאי", נבחה עלי טלפנית עם בעיות שמיעה במוקד. לאחר דין ודברים היא הועילה לתת לי את מספר הטלפון של מזכירתו של הרופא, ואז החלה סגה רבת ייסורים בה אני מפעילה את מיטב כוחות השכנוע שלי, וננזפת מרות על ידי המזכירה עקב חוסר צייתנותי הנפשע. אחרי עשרות הטיות של המשפט "אבל אמרתי לך! אני אומרת לכל מי שיוצא מכאן! תקבעו תור מיד! יש רשימת המתנה ארוכה!", שנאמר בטונים שונים, זועמים למדי, הצלחתי לקבוע תור לתחילת אפריל. הידד!

רק מה, הערב נפל לי האסימון שכנראה אותו רופא ביקש שאבצע בדיקות דם לפני שאני מתייצבת לביקורת. אין לי מושג אם זה נכון או לא, ואם כן - אין לי שום מסמך שמתעד זאת. כלומר, אאלץ להשפיל את עצמי שוב בפני אותה מזכירה, להסביר לה שאני לא אשמה בטמטום שלי, פשוט כנראה הפילו אותי על הראש כשנולדתי, אבל אני מבקשת שהיא תבדוק אם עלי לבצע בדיקות דם, ואם כן - לשלוח לי עותק נוסף.

אני מתעבת שיחות פורמליות, ועוד יותר מתעבת שיחות שאין בהן שום דרך להותיר רושם של אדם מן היישוב.

אני חושבת על מסלול חדש אפשרי לחיי. בינתיים זה אומר למלא הרבה טפסים ולהתפלל, הרבה סיכויים אין לי. גם אם זה לא יצליח, וזה כנראה אכן לא יצליח, אני שמחה שסופסוף יש לי אומץ לנסות. כבר שנים שאני צועדת במסלול מאוד קבוע ופוחדת לסטות ממנו, מכיוון שבתחומים אחרים אני יכולה ליהנות מהפקר הפוטנציאל הלא ממומש. נדמה לי שאני פשוט פוחדת שיגידו לי בפנים "לא. את לא מוכשרת כמו שחשבת שאת יכולה להיות. את אפילו די אפסית". גם אם אמשיך עם המסלול הצפוי מראש, אני חייבת לנסות. צריך תעיז.

ושוב מזוודות חצי ארוזות על רצפת החדר, ערבוביית בגדים וחפצים בכל מקום פנוי. זה שינוי שמח. מקווה שיהיה לי טוב שם.