צריך תעיז!

השכמתי הבוקר עם התחלה של כאב ראש, שמתמשך לסירוגין כבר שלושה ימים. התעלמתי מהסימנים המקדימים (טעות מספר 1) והלכתי אל לימודיי המדומים עם לחץ שהולך וגובר באיזור הרקות. השיעור היה בלתי נסבל, ואף הייתי שוקלת לצאת באמצע, אם לא הייתי לכודה במיקום הגיאוגרפי הכי פחות מוצלח לצורך מילוט דיסקרטי.

כשיצאתי מהכיתה, הוזה אודות חפיסת האדוויל הגואלת שמחכה בביתי, נתקלתי בא', ששמו אינו מסמל דבר משום שהזכרתי בבלוג זה לפחות 4 אנשים שונים שכונו א'. חרף כאב הראש שמחתי לראות אותו, וישבנו על שולחן במסדרון, שואפים אדי דיו מסרטנים ממכונת הצילום, משלימים פערים מהשבועות האחרונים (מה חדש? כלום. גם אצלו).

בתגובה לחיטוטיי (טעות מספר 2) הוא ניאות לבשר שלי שהאקס שלי עדיין נמצא עם החברה המטונפת שלו. באותו זמן זה לא כאב לי בכלל. בדרך מהאוניברסיטה קניתי לי שתי אוזני המן שמחות ונחמדות (*) כדי לציין כראוי את החג, הרי אין לי לאן להתחפש השנה, ואסור לי לשתות אלכוהול (באופן זמני).

והגעתי הביתה. כשעליתי במדרגות הכאבים הלכו וגברו, עד שנאלצתי להשען על הקיר לכמה דקות לפני שהצלחתי לפתוח את הדלת. צנחתי מיד על הכסא וריחמתי על עצמי עד בוש. שני אדווילים נגמעו מיד בתוספת חצי בקבוק מים, ואי שם במעמקי תודעתי הבנתי שאני חייבת לאכול משהו. אבל לא יכולתי. כל מה שיש בבית דורש הכנה קלה (הכנה ברמה של לחתוך אבוקדו, למשל), והייתי משותקת מכאב. אכלתי את אוזן ההמן השנייה אפילו בלי ליהנות ממנה, רק לשם הכנסת קלוריות לגוף (מה שנקרא קלוריות עצובות) וצנחתי על המיטה.

מתישהו במהלך הפסקה האחרונה גם התחלתי לבכות, עם דמעות אמיתיות והשתנקויות, כמו שלא בכיתי חודשים. כל הכאב יצא החוצה. על איך שאני לא מוצלחת בשום דבר (**), ואין תכלית לחיי. על האקס שלי שהמשיך הלאה, ועל איך שאני לבד, סובלת, באין מי שיחתוך לי אבוקדו וייתן לי נשיקה במצח. וכבר אין לי בכל העולם למי להתקשר כשאני גועה בבכי.

רציונלית אני יודעת שאנחנו לא צריכים להיות ביחד, וידעתי את זה גם תוך כדי הכאב. אני לא רוצה להיות איתו, לעולם לא אוכל לקבל ממנו את מה שמגיע לי לקבל מבנזוג. אבל ברגעים כאלו מתרפקים על האדם האחרון שהיה קרוב ומרגישים בחסרונו. לאו דווקא בחסרונו האישי, אלא בחסרון התפקיד שהוא מילא בחיי, ולא באופן מצטיין במיוחד, אם יורשה לי.

מזל שהידיים שלי היו כל כך חלשות שלא הצלחתי להגיע לטלפון, אחרת אין לדעת איזה דרמות ונזקים רגשיים הייתי מעוללת.

נרדמתי לכמה שעות, והתעוררתי מרוצה ומאוזנת, קצת מתביישת בהתקף האמוציות הלא מוסבר שתקף אותי. גם בזה, אני מאשימה את הגלולות.

*אחת עם תמרים, ואחת עם שוקולד. פרג זה מגעיל!

**קשקוש בלבוש, הרי אני נסיכה.