צריך תעיז!

נקודות ראויות לציון מהמשחק: היו כמה וכמה הפסקות, ובחלקן אורגנה שירה בציבור של ההמנון הנודע take me out to the ball game, ושל Oh Beautiful America. רציתי לכתוב ש"אם זה לא היה עצוב, זה היה מאוד מצחיק", אבל בעצם זה היה מאוד מאוד מצחיק. כל הקהל עמד דום ושר. מה עוד? היו תותחים (!) שירו חולצות (לא הצלחתי לתפוס אותן), היה איש אחד מגודל מאחוריי שזרק עלי קליפות בוטנים, והיתה מתנה משמחת (***). אה, וניצחנו באופן מפתיע וכל כך דרמטי, שאפילו אני לא הייתי צריכה את הרמז הבא בשביל להבין את זה.

כשיצאתי משם ורוחי מרוממת מאוד, קרו שלושה דברים מעט מצערים. האחד הוא שמקום מושבי (המצויין!) היה בצל, ועם הבריזה הנעימה, בקבוק המים הגדול, והארטיק שזללתי, אפשר היה להתעלם מכך שיש 33 מעלות. היה מאוד קשה לחזור הביתה. השני הוא שכפי שציינו במהלך המשחק בגאווה מרובה, היה זה המשחק העמוס ביותר בתולדות האיצטדיון. יותר מ45 אלף איש. חוץ מאולי עשרה אנשים, כולם חזרו איתי ברכבת הביתה. לא יפה להגיד איזו תקופה חשוכה בהיסטוריה הנסיעה הזו הזכירה לי. לפחות ברכבות שלנו יש מזגן.

והשלישי - גליה החזירה לי טלפון. גליה היא בחורה ישראלית שעברה לכאן מעט זמן לפניי, ועובדת בקונסוליה. נפגשנו באקראי, לקחתי ממנה את המספר שלה, ומאז, כבר שלושה שבועות, אני מנסה ליזום פגישות ומעלה חרס. פטפטנו קצת, והיא אמרה שלא תוכל להפגש בסוף השבוע הזה כי בלה בלה בלה, והיא מאוד עסוקה עם כל מני חברים שהגיעו פתאום, ובלה בלה בלה. בדיוק שחשבתי שדווקא נחמד לי בלי חברים, שיחת הטלפון הזכירה לי מה אני מפסידה. או שבעיקר נעלבתי מזה שלא דחוף לה להיות חברה שלי. מה, אני חמודה!!!! (**)

וכשחזרתי הביתה מבואסת בהשפעת השיחה, איש אחד התחיל לדבר איתי במעבר החצייה, ולמרות שהשיחה הזו היתה חסרת תועלת לחלוטין - היא מאוד רוממה את מצב רוחי. "מה את שומעת?" הוא שאל. לא אותו, כנראה, כי נאלצתי להוציא את האוזניות ולשאול לרצונו. הוא פיתח איתי שיחה, ומסתבר ששנינו גרים כאן בשכונה, ומרוחקים מהבית. אני מישראל והוא מאיידהו, מדינת תפוחי האדמה. בשבע דקות השיחה שלנו הספקתי לציין שכאן יותר מפחיד מאשר בארץ, כי בארץ אמנם יש איזה פיצוצון כל כמה זמן, אבל פה זו העיר עם אחוזי הפשיעה הגבוהים ביותר בארה"ב. השווצתי בלית ברירה (הוא שאל) ששירתתי במודיעין, ואיימתי עליו כצפוי שאני יכולה לספר לו מה עשיתי, אבל אז אאלץ להרוג אותו. מה שמשעשע זה שהוא לקח אותי ברצינות והתחיל לשאול על ההכשרה שעברתי ועל יכולות ההגנה עצמית וקרב המגע שלי. במקום להסביר לו על טירונות 02 עם חבורת פריחות חסרות תועלת שיקרתי כאילו מעולם לא נברא הגהנום, ועכשיו מסתובב לי בשכונה איזה ג'ו תפוח אדמה שמשוכנע שלא כדאי להתעסק איתי. וטוב שכך, כי הוא בערך בגיל של אבא שלי. ולכן נטשתי אותו על המדרכה הרותחת והלכתי לקנות אבטיח ולהתבאס מיום שני הקרב.

(*) אולי חוץ מהחבר הכושי שלי, השומר של הבניין. יחסינו תפסו תאוצה והוא ביקש את כתובת האימייל שלי כדי לשלוח לי הודעות על אירועים שונים (מאיפה לעזאזל הוא הבין שאני אוהבת רגאיי? לא יכולתי להיות יותר לבנה גם אם הייתי מתאמצת מאוד!). אבל לא בא לי עליו, אז מצידי שיראה אותי אפילו בפיג'מת הקופים.

(**) למען ההגינות אציין שלא היתה בינינו כימיה מיוחדת, ושנפגשנו רק לכמה דקות. לו אני הייתי במצבה, מוקפת בחברים ועובדת בסביבה ישראלית, כנראה שהייתי נוהגת באופן דומה. אבל בגלל שאני לא מכירה אף אחד, והיא מן סוג של "כרטיס כניסה" לחבורה שאני בטוחה שקיימת, זה חבל לי. מחר אני מתכוונת לקפוץ לJCC (סוג של מתנ"ס יהודי) ולעשות מנוי. אולי סופסוף אזיז את עצמי קצת, ואולי זה גם יפתח אפשרויות למכרים חדשים.

(***) קניתי לעצמי כדור בייסבול (האם המילה כדור מיותרת כאן או לא?) בצבע ורוד, עם כיתוב בלבן של שם הקבוצה. הוא כל כך יפה ונחמד שהייתי משכפלת אותו וממלאת בו את כל המשרד המכוער שלי!