צריך תעיז!

לא רציתי לכתוב אף מילה על הסיפור הזה שכולם מדברים עליו, ונדמה שאין לי ברירה. כי אני לא מפסיקה להיות מוטרדת ממנו, ואנשים מחוץ לבלוגיה יתקשו להבין על מה מדובר. ועל איך מישהו יכול להיות מעורער ממוות של אדם שהוא בכלל לא מכיר. ובכל זאת, אני לא רוצה להכנס כאן לויכוח שנדמה שלכולם יש בו דיעה. אני לא יודעת מה נכון ולא נכון, אני בכלל לא יודעת מה קרה שם.

קראתי את הבלוג שלה בקביעות בתקופות בהן הוא לא היה פרטי, בייחוד מאז שהיא פתחה בלוג תחת השם "רוזה מרציפן" ואנשים לעתים שייכו לי תגובות שהיא כתבה.

היו פעמים לא מעטות שרציתי להגיב אצלה, ותמיד החזקתי את עצמי חזק חזק, לא להכנס לזה. היא כל כך הפחידה אותי בעוצמה שבה נקשרה למגיבים, ובריבים האיומים שתמיד התרחשו שם בתגובות וזמזמו ברקע, שלא רציתי שום קשר אפשרי אליה. מאותה סיבה אפילו לא ביקשתי ססמאות לפרטי ולכן בקושי יש לי מושג מה קרה בתקופה האחרונה, ועל מה כל הרעש (למרות שאני מנחשת בגדול).

אני לא מצליחה להדחיק את המחשבה של מישהי, אישה, אמא, אשתו של מישהו, בת של מישהו אחר, חברה של אלו ואפילו אוייבת של אלו, עומדת על הגג. וקופצת.

כל כך הרבה אלימות במעשה הזה. התאבדות. ובפרט בדרך שהיא בחרה בה, שהיא כל כך קיצונית וסופית. אני לא מצליחה לתפוס איך אפשר לעמוד על גג, ולהסתכל למטה, ונגד כל האינסטינקטים - לקפוץ. וההכרה האיומה שנייה לאחר הקפיצה שאין דרך חזרה, והחבטה בקרקע. ונגמר.

זו המתאבדת הרביעית "שלי". בניגוש לשלושה האחרים, בקושי היו לה פנים. אולי ראיתי פעם איזו תמונה ישנה. ולאחרים היו פנים, אבל אלו היו רק פנים שחלפו במסדרון ובקושי נגעו בי. לה היו מילים. ולי יש כאב בטן שלא עובר, ואני לא מצליחה לישון.