צריך תעיז!

ידעתי לזהות ישראלים ברחובות חו"ל מקילומטרים, ותמיד כשהם התקרבו ושמעתי את העברית נתתי לעצמי עוד נקודה. פה זה לא קרה אפילו פעם אחת, ואני לא יודעת אם זה אומר שאיבדתי את כשרוני או שפשוט אין פה ישראלים. אני לא בטוחה מה עדיף.

לא ייאמן, אבל לאמריקאים המשוגעים יש עשרות טעמים של פריכיות אורז, ובשני הסופרים שדגמתי אין את הטעם הרגיל עם המלח. אז קניתי פריכיות אורז בטעם חמאה, מה שקצת סותר את עקרון פריכיות האורז. הם טוענים שגם אלו מכילות 35 קלוריות לפריכית (כמו המגעילות בלי המלח, אלו שיש להן טעם ומראה של קלקר) אבל אני לא קונה את זה. זה כמובן לא הפריע לי לאכול חצי חבילה לארוחת ערב (ואף מילה על הפיצה של הצהריים).

ענייני עבודה: בשבוע האחרון זרקתי את הזין הכי גדול שהצלחתי, בתקווה בלי ששמו לב, כדי להתקדם בעבודתי על משימות אחרות ובלתי קשורות לחלוטין. וקיבלתי את "עונשי".  הבוס הקטן שלי נכנס אלי למשרד אתמול בערב, ואמר בחשש שהוא יסגור את הדלת הפעם. הוא גם התיישב. זה מעולם לא קרה. לא היה לי שום מושג לאן זה הולך ואפילו לא היה לי את השכל לחשוש, חשבתי לתומי שזה עניין מקצועי רגיש.

מה העניין? הגשתי לראשונה את דו"ח השעות שלי, ובו לא מעט שעות נוספות (לא זוכרת כמה, יותר משלושים בשבועיים עבודה). מסתבר שהדו"ח מגיע לאישורו של הבוס הטרנזיטיבי שלי, שלא יכול\סירב לאשר דבר כזה. בוסקטן היה מאוד מובך ונזוף. הרי הוא זה שאמר לי עוד ביום הראשון ששעות העבודה המקובלות הן 9 עד 6-7. כמובן שהוא לא האשים אותי בדבר ואף העריך את מאמציי הרבים (המדומים, כן?) ואמר שהוא מבין שאני לא רוצה להיות זו שתמיד הולכת ב"אמצע היום", כשכולם נשארים עד מאוחר. הוא יחשוב על דרכים לתגמל אותי, וביקש שוב ושוב שאגיד לו אם אני מרגישה שהוא מעביד אותי יותר מדי.

עשיתי פרצוף עצוב מזוייף, אך בלב הייתי כולי צהלה ושמחה. כמעט כמו העיר שושן. וכי למה? אם באמת הייתי פה בשביל הכסף, הרי הם דפקו אותי בענק, ולכן הוא הרגיש כה מובך. מה שהם לא יודעים זה שכבר די קצתי בלעבוד 9-10 שעות ביום, ובגופי מעקצצים געגועים לתקופת הבטלנות והשמש שנקטעה באיבה לפני כחודש. קראו כולכם בקול גדול: "תנו עוד זמן לחופש של המרציפן!".

הסידור שמסתמן כרגע, אך טרם לגמרי אושר, הוא שאעבוד 9 שעות ביום (במקום ה8 שאני אמורה), אעבוד 8 שעות ביום שישי, ובכל יום שישי שני אהיה בחופש. הכל מאוד גמיש כמובן, ונראה לי שבגדול אוכל לעשות פחות או יותר מה שבא לי. הידד!

מה שמשעשע היה שכל השיחה הזו התנהלה בחמש ועשרים. "ומה בכלל את עדיין עושה כאן?" הוא הזדעק בסופה. "את כבר אמורה להיות בבית". אז הלכתי. וכשהגעתי למטה נזכרתי ששכחתי במשרד את ההדפסות הפרטיות שלי ואת המחברת שרציתי לגנוב, אז עליתי שוב. מבט כזה של בהלה בעיניו לא ראיתי מעולם. "תירגע, רק שכחתי משהו. אני לא מדווחת על זה כאובר טיים!" אמרתי לו, ולקול אנחת הרווחה שלו דילגתי בעליזות הביתה, עושה קצת פוטוסינתיזה תחת השמש הבוהקת.

האיש הזה שראיתי בדרך בטוח לא עובד 10 שעות ביום.

הבחור באוטו השכן שבוהה בו בתדהמה - דווקא כן.

הבאטמן לא יכל היה להיות יותר מרוצה מעצמו גם אם היה מתאמץ. וכשראה שצילמתי אותו, דפק חיוך גדול וסימן עם אגודליו למעלה. כמעט ביקשתי טרמפ אבל אמא שלי אמרה לי לא לדבר עם כושים זרים ברחוב.

הדיסק החדש של ג'ירפות מעולה. אסתטיקה טהורה.

ומאז שראיתי את זה, אני שרה בלב את "צדק צדק תרדוף" של מאיר אריאל. ארור סולסיק שלא מצליח לחפש בעברית!

יאללה, אין לי כוח לערוך את עצמי. הבלוג וכותבתו נוסעים מחר בבוקר עם מזוודה ורודה לסופשבוע ארוך בניו יורק, וטרם נארז אפילו זוג תחתוני מזל אחד. מחר, מחר, תמיד נשאר מחר. איזה כיף!